פרץ ואח' נ' ע.ע. אבו ראס- חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ

בפניי בקשת הנתבעת להעברת ההליך לבית משפט השלום בנצרת, מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "החוק") ולחילופין לתל אביב נוכח תניית שיפוט בלעדית בהסכם שבין הצדדים.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה על צרופותיו ובבקשות ובתגובה להן ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט דלהלן.

לטענת הנתבעת, התביעה דנן נשענת על הסכם (להלן: "ההסכם הראשי"), שנערך בין עמותת נאות יעלים לבין הנתבעת. לטענת הנתבעת בהתאם לסעיף 108 להסכם הראשי, נכתב במפורש כי מקום השיפוט הבלעדי לכל סכסוך בין הצדדים יהא נתון לבית המשפט בתל אביב. עוד נטען כי גם בהסכם שבין עמותת נאות יעלים לבין התובעים קיימת תניית שיפוט ייחודית ולפיה, מקום השיפוט הבלעדי לכל סכסוך בין הצדדים יהא נתון לבית המשפט בתל אביב.

כמו כן, לטענת הנתבעת בהתאם לתקנה 3'א(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - תובענה תוגש במקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע. היות ומקום עסקה של הנתבעת הינה בעילוט אשר סמוך לנצרת, הרי שלבית משפט זה אין סמכות לדון בהליך.

לעניין עיתוי הגשת הבקשה, הפנתה הנתבעת לפס"ד 172/73 איוב סעם נ' אורבך בע"מ ולפיו:

"הלכה פסוקה היא כי לנתבע אשר לא טען בכתב הגנתו או בהתייצבותו הראשונה בבית המשפט באשר אין לבית המשפט סמכות מקומית, רואים אותו כמסכים לסמכות המקומית."

מכאן, לטענתה משטרם הוגש כתב הגנה ומסירת צווי העיקול בוצעה בלבד ביום 29.07.18, הרי שבקשתה בעניין הסמכות המקומית נטענה בהזדמנות הראשונה. משכך, מבקשת הנתבעת להעביר ההליך לבית משפט השלום בנצרת.

מנגד, טוענים התובעים כי מירב הזיקות, וביניהן, מקום מסירת הנכס, מקום קיום ההתחייבות ומקום המעשה או המחדל, הינן ביישוב מיתר. מעבר לכך, טוענים התובעים כי בוצע הסכם ישיר עם הקבלן (להלן: "ההסכם המשני"), קרי, הנתבעת ועל כן, לא חל ההסכם הראשי שבין העמותה לתובעים במסגרת היחסים שבין הקבלן לתובעים. נוסף על האמור, טוענים התובעים כי בהתאם להסכם המשני, ובפרט ס' 35, כי האחריות לתיקונים בתקופת הבדק מוטלת לפתחו של הקבלן ועל כן, לא חלה תניית השיפוט הבלעדית שצוינה בהסכם הראשי שכן, בהסכם המשני לא מצוינת תניית שיפוט בלעדית. לעניין טענת הנתבעת בדבר מקום מושבה, טוענים התובעים כי מכתבים שנשלחו לכתובת כאמור חזרו בציון "לא נדרש". עוד טוענים התובעים כי הבקשה בעניין הסמכות המקומית נטענה באיחור ולא בהזדמנות הראשונה. לטענתם, הנתבעת הגישה בקשה לביטול עיקולים וכן תגובה ועל כן, ראוי היה כי לטעון הטענה במועד מועד מוקדם יותר, בבקשה לביטול העיקולים.