עקיפת חוק הערר על ארנונה - מבחנים לסילוק על הסף

בפני בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעת.

גדר המחלוקת

1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת להשבת כספים שנגבו ביתר, לשיטתה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הנתבעת התרשלה במילוי חובותיה עת ערכה חישוב שומת ארנונה לנכס בבעלות התובעת באופן שפוצל לשלוש יחידות, באופן מלאכותי, מעשה אשר הגדיל את שומת המס.

    

2. ביום 21.5.15 הגישה התובעת השגה על הודעת השומה. בהשגה נטען כי אין לפצל את הנכס. ביום 21.5.15 הודיעה הנתבעת כי ההשגה התקבלה, הנכסים יאוחדו תחת מספר זיהוי אחד, החל מיום 1.10.14.

    

   התובעת טענה כי היה על הנתבעת לבצע חישוב כנכס מאוחד ממועד החזקה (1.1.06) ולא מיום 1.10.14, ומשום כך יש להשיב כספים שנגבו ביתר בכל השנים הנ"ל.

    

3. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית וחמת התיישנות (לגבי חלק מהתביעה).

4. בבקשה נטען, בין היתר, כי פסקי דין של בתי המשפט העליון קבעו הלכות בדבר מיצוי הליכים וסופיות השומה, הקבועים בחוק הרשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"). נטען כי בהתאם להלכה, על נישום לפנות למסלול מנהלי של השגה, ערר וערעור על פי חוק הערר ולא בתביעה כספית להשבה.

    

   עוד קבעה הפסיקה, לשיטת הנתבעת, כי יש לחרוג מהכלל הנ"ל רק במקרים חריגים, בעלי חשיבות ציבורית ומקרה זה אינו בה בקהלם.