ת"א 65759-06-15 אקספרימיינד טכנולוגיות בע"מ ואח' נ' איימי סופט בע"מ ואח'

הנתבעים שכנגד (להלן: "המבקשים") מבקשים לחייב את התובעת שכנגד (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות , התשנ"ט-1999 לצורך הבטחת הוצאותיהם בסך שלא יפחת מסכום של 65,000 ₪. לטענתם, המשיבה מוגדרת ברשם החברות כחברה מפרת חוק, כך שעולה חשש שמצבה הכלכלי הנו בכי רע באין לה יכולת לשלם אגרת רשם החברות ואף לו כדי להגיש דוחות שנתיים. כן טוענות הן שהמשיבה איננה משלמת את שכר טרחת בא כוחה, כפי שפרט בבקשתו מיום 9.12.15. עוד לטענם, המשיבה טענה במסגרת בקשתה כי הנה חברת סטארט אפ חסרת אמצעים, שנלחמת על קיומה ואינה עומדת בתשלום שכר טרחת עו"ד. כן טוענות המבקשות שהמשיבה בתגובה לבקשת הרשות להתגונן טענה שאין לה מקורות כספיים למימון, מלבד כספי המדען הראשי אותם לא הצליחה לגייס.

לטענת המבקשים סיכויי התביעה שכנגד נמוכים כיוון וכתב התביעה שכנגד איננו נתמך בראיות כלשהן או באסמכתאות כל שברור לשיטתה כי מדובר בתביעה שנועדה להפחיד את המבקשים ולהניא אותם מבירור התביעה.

המשיבה בתגובתה טוענת כי מדובר בניסיון להלך אימים עליה ולהסיט את הדיון מעיקרו וכי לא הוצגה כל אסמכתא לטענה כי מצבה הכלכלי של המשיבה קשה. לטענתה, טענות דומות לגבי מצבה הכלכלי הועלו במהלך הדיון וביהמ"ש דחה אותן וקבע שיופקדו רק 10,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות המבקשת. לטענתה, אין לה חוב לרשם החברות והרישום נעשה בגין אי הגשת דוחות שנתיים. לטענתה, סיכויי התביעה גבוהים ונסמכים על הסכם הפיתוח ויש לדחות את הבקשה.

המבקשים בתשובתם טוענים כי לא צורף לתגובה כל מסמך שמעיד על מצבה הכלכלי של המשיבה. ואין קשר בין הסכום אותו חויבה המשיבה להפקיד כתנאי להגשת הבר"ל לבין בקשה זו שעניינה הבטחת תשלום הוצאות המבקשת בגין דחיית התביעה שכנגד.

דיון:

ככלל, מסמיך סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 את בית המשפט להורות על פי שיקול דעתו על הפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ . תק-על 2009(1), 1963 נקבעו התנאים לחיוב התובע בהפקדת ערובה, וכך נאמר:

"סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין...מן התנאים הנ"ל עולה כי מה שנוסח כחזקה הניתנת לסתירה בפרשת אויקל, בהתבסס על סעיף 232 לפקודה, הוגמש מעט כיום (זאת אנו למדים מלשון ה"רשאי" שברישא לסעיף 353א לחוק ומהשפעתן של הזכויות החוקתיות המעוגנות בחוקי היסוד על המאטריה). כתוצאה מכך, קיימות עתה שתי חלופות, שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה:

(א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.

(ב) אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.

(ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בפיסקה6). בהקשר זה נעיר כי סעיף 353א לחוק איננו מתייחס לכאורה לשאלת סיכויי ההליך (סוגיה הנבחנת בעת הפעלת תקנה 519 לתקסד"א). יחד עם זאת, בסעיף 353א לחוק נאמר כאמור כי בית המשפט רשאי שלא לחייב את החברה בהפקדת ערבות, אם ראה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערבות להבטחת הוצאות הנתבע והקושיה היא: האם ניתן לבחון את סיכויי ההליך במסגרת ה"רשאי" הנ"ל. לשיטתנו, השיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של התובע בהפקדת ערובה: איזון בין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מחד גיסא לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי (שלא ייצא נפסד ולא ייפגע בקניינו גם אם יזכה) מאידך גיסא -חלים גם בענייננו. אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע - בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלבנטיים.

מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו(ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד -על פי הפרשנות שהייתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות -אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד(השוו: The White Book, 624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים (השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי"

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שאין כל ראיה שאין למשיבה כספים להבטחת תשלום הוצאות המבקשים ככל ותידרש לכך. המשיבה אף הפקידה 10,000 ₪ אותם נדרשה להפקיד בקופת בית המשפט כתנאי לדיון בבר"ל ללא עיכובים ואינה חייבת כל חוב לרשם החברות לפי המפורט בתדפיס פרטי חברה שהוגש ע"י המשיבה ובו מצוין במפורש כי "אין לחברה חובות לתשלום של אגרה שנתית" וזאת, בניגוד לנטען בבקשה. בנוסף, לא ניתן לקבוע כבר בשלב מקדמי זה את סיכויי התביעה כנמוכים.