ת"א 64653-12-14 שמש נ' כפיר

הנתבע עתר לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מהטעם של איתנות כלכלית וסיכויי ההליך. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

אני מפנה לפסק הדין שניתן בענין רעא 2142/13 ‏ נעמאת נ' קרמין על – ידי כב' השופט ניר הנדל אשר מנה ארבעה שיקולים עיקריים להיעתרות לבקשה מסוג זה: האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה..המכנה המשותף לשניהם הוא היעדר מען בארץ, השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע, שהניסיון מלמד ששני מרכיביו נוהגים לעמוד כתף אל כתף בבקשות להפקדת ערובה.

ענייננו כאמור בשני השיקולים האחרונים.

בהקשר זה קבע בית המשפט הנכבד:

"סיכויי תביעה קלושים – במסגרת בקשה כאמור, נדרש בית המשפט לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואינו נדרש לניתוח מעמיק שלהם. נפסק כי אף שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, "אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן [פורסם בנבו] (16.1.2013) [להלן: פרשת יגרמן]; וראו גם: רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.11.2013)). במקרה שכזה יגבר אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד מההליך והאינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט לריק. לצד זאת יש לזכור את "המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון" (רע"א 3462 גנאם נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (17.9.2014)).

מצב כלכלי ירוד של התובע – שיקול זה מעורר בעייתיות. בוודאי כשיקול יחיד, ולטעמי אף כשיקול מן המניין. כאשר עסקינן בתובע השרוי במצב כלכלי ירוד, מתעורר ביתר שאת החשש שמא לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך. חרף זאת, בית משפט זה קבע לא אחת כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד 647,650 (1990); פרשת יגרמן, לעיל). אף נקבע כי כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה. התפיסה היא שהימצאותו של אדם בארץ, אפילו אם מצבו הכלכלי ירוד, משמעותה שהוא אישיות כלכלית שניתן יהיה להיפרע ממנה ברבות הימים (עניין אבו קבע, לעיל). לגישתי, שיקול זה מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בטרם הפעלתו. על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר, אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון.

הקושי הטמון בשיקול זה מתחזק כאשר מתעורר החשש שהנתבע הוא שגרם לתובע להיקלע למצב הכלכלי הקשה בו הוא שרוי. במקרים אלו יש להיזהר שלא ללכת שולל אחר טענתם של נתבעים למצב כלכלי ירוד של תובעים, שכן עלול להיווצר מצב בו נתבעים "ממנפים" את תוצאת עוולותיהם בכדי לחסום תובעים מלתבוע פיצוי בגינן (ראו והשוו: עניין נאות אואזיס, לעיל בעמ' 6; ת"א 37981-02-11 בנק אוצר החייל נ' אביטן, [פורסם בנבו] (13.6.2012)).

ברם, אף במקרה בו אין קשר סיבתי על פי הנטען בין המצב הכלכלי של התובע לבין התנהגות הנתבע – זכות הגישה לערכאות היא, על פניה ובהעדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת, הערך הגובר על פני החשש של העדר יכולת לשלם הוצאות, באם יוטלו, מפאת עוניו של התובע. יש לזכור כי גם ב'תשלומי כניסה' להליך שנקבעו לכלל המתדיינים, כגון אגרה או ערבון בערעור, מוענק לבית המשפט שיקול דעת רחב להעניק פטור. לעומתם, תקנה 519 לתקסד"א יוצרת חיוב כספי ייחודי על התובע, שאינו נחלת הכלל. אי עמידה בתשלום החיוב בערובה גוררת את דחיית התובענה. מצב זה טומן בחובו קשיים עקרוניים, כפי שהובהר"