ת"א 64409-05-17

בקשת התובע להביא ראיות לסתור, נדחית.

1. בתאריך 30.11.15 התובע נפגע בתאונת דרכים. במסגרת תביעה לקביעת דרגת נכות שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) התובע נבדק על ידי ועדה רפואית מדרגה ראשונה אשר קבעה לו נכויות זמניות לפרק זמן של שנה, לאחריהן לא נותרה לו נכות צמיתה. על החלטה זו של הועדה הרפואית התובע ערער לוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת העררים"). בהחלטתה מתאריך 16.2.17 ועדת העררים חזרה על הקביעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה.

2. קביעה זו של ועדה רפואית היא "קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר", ובהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") היא מחייבת בתיק שלפניי. אמנם בית המשפט רשאי להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור קביעה זו "אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו", אך אפשרות זו היא רק במקרים מיוחדים וחריגים. כך למשל, כאשר לפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות לגבי מצבו הרפואי של הנפגע שהיה בהן כדי להגיע להחלטה שונה או במקרה שחל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז קביעת הועדה. אם ההליך היה נגוע בפגם מהותי, גם זהו נימוק היכול להצדיק להביא ראיות לסתור (ר"ע 634/85 עודה נ' רותם – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509 (1985) [להלן: "פרשת עודה"]); (רע"א 4707/10 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' כדמור (2010)); רע"א 1254/17 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2017)).

3. לא זהו המקרה בתביעה כאן.

התובע טוען, בתמצית, כי הועדת העררים לא התייחסה לממצאיו של ד"ר רדא רדא מתאריך 2.11.16 לפיה הוא סובל מכאבים בקרסול שמאל לאחר חבלה בתאונת דרכים וידוע על קרעים ATFL- CFL בעקבותיהם הופנה לביצוע בדיקת MRI בקרסול/כףרגל/אצבעות; לבדיקת מיפוי עצמות מתאריך 6.1.16 ולתעודה רפואית מתאריך 14.2.17 של ד"ר בושראי.

אלא שעיון בהחלטת ועדת העררים מעלה כי הוועדה בדקה את התובע בעצמה והתייחסה לתלונותיו (כשהוא מיוצג לפניה) – כך לגבי עמ"ש מותני וצווארי ("לא נמצאו מגבלות תנועה"), לגבי ברך שמאל ("לא נותרה נכות מאחר ואין עדות לפגיעה אנטומית ב – MRI ובבדיקה הגופנית", ביחס מרפק שמאל ("לא נמצאה מגבלת תנועה בבדיקת הועדה והרגישות אינה מתאימה לפגיעה ברדיוס הפרוקסימלי") ולקרסול שמאל ("התובע סבל מפגיעה בקרסול שמאל עוד טרם התאונה הנדונה... אין תיעוד על חבלה בקרסול שמאל מחדר המיון ואין תלונות על כאבים עד לכינוסה של הועדה מדרגה I אין לקבל תלונות על כאבים... בייחוד בהעדר ממצאים בבדיקת מיפוי העצמות. אין קשר סיבתי בין התאונה לקרסול שמאל"). הגם שלכאורה אין התייחסות ספציפית למכתב ההפניה לדימות של ד"ר רדא, יש התייחסות ל – MRI שבוצע על יסוד הפניה זו ויש התייחסות לבדיקת מיפוי עצמות – כל אלו היו לפניה ועדת העררים.

ואילו באשר ל"תעודה רפואית" פרטית של ד"ר בשוראי מתאריך 14.2.17 לפיה נותרה לתובע נכות בשיעור של 35% - לגביה הוועדה הביעה עמדתה כי היא "אינה מקבלת אותה מאחר ולא נמצא ממצא אשר מתואר בבדיקתו הרפואית וממצאיו אינם תואמים לרשומה הרפואית". בהערת סוגריים אעיר כי ככל שוועדת העררים היתה מקבלת את אותה "תעודת רפואית" (הנושאת מאפיינים מובהקים של חוות דעת רפואית פרטית שאינה מותרת בהגשה במסגרת ההליך המשפטי כאן), יכול שהיה בכך, בנסיבות מסוימות, להצדיק הבאת ראיות לסתור דווקא מטעם הנתבעת, מאחר שלא היתה לה הזדמנות דומה להציג את עמדתה לפני הוועדה (השוו: רע"א 7905/10 אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2010)).

4. מטרתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים היא לייעל ולקצר את ההליך המשפטי מקום שדרגת הנכות כבר נקבעה על ידי גוף או ועדה רפואית אובייקטיביים שהוסמכו לכך לפי כל דין, ושאינם פועלים מטעם מי מהצדדים, כך שבית המשפט לא יידרש לדיון מחדש בסוגייה הרפואית (פרשת עודה בעמ' 508). התובע לא הוכיח כי קיימות נסיבות יוצאות דופן בעטיין יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור, וקיומה של תעודת רפואית מטעמו המצביעה לכאורה על קיום פער (ניכר) בשעור הנכות אין בה כדי להוות טעם מיוחד שיצדיק הבאת ראיות לסתור, שאם לא כן תסוכל מטרת המחוקק לזרז את ההליך המשפטי ולהוציא את הדיון בסוגייה הרפואית מחוץ לכתלי בית המשפט (שם, בעמ' 509).

5. הבקשה להביא ראיות לסתור, נדחית.