א"ע נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")

, נחה דעתי בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי.

באשר לנזק - דר' אורן אריאל, מומחה בתחום האורתופדי, בדק את התובע וקבע ממצאים באשר לנזק שנגרם לו. מחוות הדעת עולה כי התובע סבל משבר פריקה בקרסול שמאל. לאחר מכן עבר ניתוח לשחזור וקיבוע, עם הוראות להימנע מדריכה לששה שבועות. השברים התאחו, אולם ממצאי צילום מראים ארתורוזיס פוסט-טראומטי והיצרות המרווח המפרקי. נמצאה הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הקרסול. בסיכומו של דבר, מדובר בנכות צמיתה בשיעור של 15% בהתאם לפריט 35 (1) (ג) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי, התשט"ז 1956. עוד נקבעו נכויות זמניות של 100% לארבעה חודשים ושל 50% לשלושה חודשים נוספים.

עיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, והבאתי בחשבון, בין מכלול השיקולים, גם את השיקולים הבאים: מדובר בנכות לא זניחה בשיעור של 15% בגין מגבלת תנועה בקרסול ; התובע טען כי עקב עבודתו בחב' בניה, הנכות התיפקודית גבוהה מהנכות הרפואית ; התובע טען כי לנוכח נכויות זמניות גבוהות וממושכות, שב לעבודה רק שמונה חודשים לאחר התאונה ; הנתבעת טענה כי לנוכח תלוש דצמבר (בהעדר צירוף של תלושים אחרים) לא הוכח כל הפסד השתכרות לעבר ; התובע הסביר כי התשלום בחודש דצמבר 2013 הוא רק פרמיה בגין עבודה לפני התאונה ; הנתבעת טענה כי עוד טרם התאונה סבל התובע ממחלת הסוכרת ומתאונה קודמת עם פגיעה צווארית ; הנתבעת טענה כי התובע עובד בעבודה מנהלית, ולכן הנכות בקרסול איננה תיפקודית ; הנתבעת טענה כי בשנת 2014 היה שכרו הממוצע גבוה משכרו טרם התאונה, ולכן בפועל אין הפסדי השתכרות.

נוכח מכלול השיקולים, הצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה היא כדלקמן:

• בגין נזק שאיננו נזק ממון – 31,000 ₪.

• בגין הפסדי שכר לעבר – 70,000 ₪ (בערך 7 חד' מלא ולאחר מכן לפי הנכות הרפואית).

• בגין אפשרות להפסדי שכר לעתיד, לרבות הפרשות סוצ' – 110,000 ₪ (בערך מחצית מחישוב אריתמטי, בתוספת 12% בגין הפרשות לפי הסכמים קיבוציים).

• בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד – 22,000 ₪.

בס"ה עומד גובה הפיצוי המוצע על סך של 233,000 ₪ בתוספת שכ"ט כחוק והשבת אגרה.