ת"א 63930-09-14 עאבד נ' עמית ח.ד.בע"מ ואח'

בעניין: בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת

לפניי בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת מכח תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המשיב הגיש תגובה, והמבקשת הגישה תגובה לתגובה. 

טענת הנתבעת הינה כי התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל בכפר בידיא, הנמצא בשטח B של הרשות הפלסטינית, כי מענה בישוב חשמונאים שבשטח C, וכי האירוע הנטען היה ליד הישוב עץ אפרים, הסמוך לכפר בידיא. המבקשת טוענת כי המבקש משתכר שכר נמוך יחסית, אין לו רכוש בארץ, ובהיותו תושב השטחים קיים קושי להוציא אל הפועל החלטות ופסקי דין של בתי המשפט בישראל באזור. עוד טוענת המבקשת כי סיכויי תביעת התובע אפסיים, כי למרות שהמל"ל קבע לו 0 אחוזי נכות אורטופדית הגיש תביעה על סכום מופרז של 2,500,000 ₪, שאינו תואם אף את חוות הדעת מטעמו. עודו טוענת המבקשת להעדר עילה מאחר והחוק החל על התביעה הינו החוק הירדני, ואילו התביעה הוגשה לפי החוק הישראלי. מכל אלה מבקשת המבקש להורות לתובע להפקיד ערובה להוצאותיה, על מנת שתוכל להיפרע מהתובע במידה ויפסקו לטובתה הוצאות, אם תידחה התביעה.

הפסיקה מנחה את השופט לשקול מצד אחד את הזכות החוקתית של גישת התובעים לערכאות, ומולה את הזכות הקניינית של הנתבעת להיפרע את ההוצאות שיהיו לה בהליך, במקרה של דחיית תביעה. הפסיקה קבעה כי היות התובע "תושב חוץ" מצדיקה לבדה הטלת חיוב בהפקדת ערובה.

ברע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מאוזכר ברע"א 6066/00 אעדילי ואח' נ' סלקום, 17.4.2001, מופיע בנבו) נקבע כי בין יתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין הפקדת הערובה, סוג הערובה וגובהה, עליו ליתן דעתו לסיכויי התביעה הספציפית שבפניו ולמצבם הכלכלי של התובעים כל זאת לאור חוקי היסוד והשלכותיהם.

באשר לגובה הערובה וטיבה, שומה על בית המשפט ליתן דעתו, בין היתר, לגובה התביעה ושכ"ט עו"ד הנהוג בתביעה שכזו. שכן קביעת בשיעור נמוך תעודד הגשת תביעות אשר אין להן בסיס במציאות, באשר התובע יודע כי אין הוא מסכן את כספו כדי אפס קצהו של השיעור שבו הנתבעת נאלצת ותיאלץ לשאת בגין ההליך. ראו רע"א 2146/04 מ"י נ' עזבון באסל, פ"ד נח(5) 865 (2004).

באשר לסיכויי התביעה, טרם הוגש כתב הגנה, אך המבקשת פירטה את הגנתה בתמצית, ולטענתה לפיה הדין החל הינו דין "מקום ביצוע העוולה" (ע"א 1432/03 ינון נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 373 ואילך (2005)), המבקשת צירפה גם את הצוים בדבר חוק העבודה (פגיעות בעבודה), שהוציא מפקד אזור יהודה והשומרון, בהם נקבע במפורש כי על ארוע כדוגמת זה נשוא התביעה יחול הדין הירדני.

המשיב לא טרח להתייחס לטענה משמעותית זו בתגובתו, ואני מסיקה כי אינו חולק עליה.

ממילא לצורך מתן ההחלטה בבקשה לחיוב בערובה אין צורך בקביעה מוחלטת לעניין סיכויי התביעה וההגנה. ראה בר"ע (מחוזי י-ם) 3342/07 מ"י נ' עזבון המנוחה רסמיה עראר, תקדין-מחוזי 2007(4) 15741, 15743: "שומה לבחון האם אין מדובר בתביעת סרק, תביעה קנטרנית, או תביעה אחרת שסיכוייה להתקבל קלושים, כאשר לתובע אין חשש להגישהּ ביודעו שהנתבע ממילא לא יוכל להיפרע ממנו על הוצאותיו; הטלת חיוב בהפקדת ערובה תימנע קיומם של הליכים משפטיים מיותרים, מבלי לפגוע בתובעים פוטנציאליים. יחד עם זאת, הכרח להיזהר בשימוש בסמכות האמורה, ולא להזדרז ולקבוע, בשלב מקדמי שבו טרם נשמעו ראיות, כי מדובר בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים".

המשיב גם לא שלל את הטענה לפיה הינו משתכר שכר נמוך, ואין לו נכסים בישראל.

במקרה דנן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי סיכויי התובע כי תביעתו תתקבל ועוד בסכום המירבי של סמכות בית משפט השלום, קלושה ועומדת בניגוד לדין, אך לא בשל כך בלבד יחוייבו בהפקדת ערובה.

נשאר השיקול הדומיננטי לעניין הטלת הערובה, עובדת היות התובע תושב השטחים. לאור האמור במקרה דנן, מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב התובע בהפקדת ערובה. הוא תושב הרשות הפלשתינאית, אשר לא הצביע על נכסים כלשהם, השייכים לו ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל, והינו תובע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט. עצם היותם של התובע תושב בידיא מצדיקה את חיובו בערובה ואין בכך משום אפליה, לאור העובדה כי לא נקבעו סידורים בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית, המאפשרים ביצוע פסקי דין, המחייבים תובע בתשלום הוצאות משפט, וכן בשל הקושי הרב בגבייה בשטחי הרשות הפלשתינאית, כפי שהוכר בפסיקה (רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תקדין-עליון 2001(2) 537, 538). מתעורר חשש ממשי כי המבקשת לא תוכל, ולמצער תתקשה ביותר, לגבות את הוצאותיה, אם תידחה תביעת המשיב. יתר על כן, מאחר והתובע הינו תושב הרשות הפלשתינאית, מתעורר החשש שמא, בניגוד לתושב ישראל השוקל את הסיכון בדחיית התביעה, לא יחשוש המשיב מהגשת תביעת סרק.

לאור כל האמור ובאיזון בין הרצון שלא לפגוע בזכות התובע לגישה לערכאות ולבירור תביעתו, לבין זכותה הקניינית של הנתבעת, ובהסתמך על שורת החלטות בעניין הטלת ערובה על תושבי השטחים, ומאחר שאין נסיבות חריגות בעניין זה, יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

בהתחשב בסכום התביעה ובתקדימים אשר יצאו מלפני בתי המשפט בעניינים דומים (רע"א 510/97 אנואר מקוסי נ' מ"י, תקדין-עליון 97(2) 114, רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל, 18.10.2007, מופיע בנבו), ובהתחשב בזמן שחלף מאז פסקי הדין, אני מורה לתובע להפקיד בקופת בית המשפט ערבות בסך 9,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.

הערובה יכול שתומצא אף בערבות של בנק ישראלי צמודה למדד ולא מוגבלת בזמן או בערבות של אזרח ותושב ישראל, שיצהיר ויציג ראיות לנכסיו, באופן שיניח את דעת בית המשפט (ראו ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין, פ"ד מז(3) 846 (1993)).

לא תופקד הערובה עד ליום 13/7/15, תידחה התביעה.

מועד הגשת כתב ההגנה יהיה 30 יום לאחר קבלת הודעה על הפקדת הערובה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ותעלה את התיק לעיוני לא יאוחר מיום 13/7/15.