ת"א 63822-12-15 נסאר ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ ואח'

1.התביעה נשוא תיק זה הוגשה על ידי התובע בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב התרשלותה של הנתבעת מס' 2, עת שמשה כב"כ הנתבע מס' 1 וככונסת נכסים, במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח כנגד התובע. לטענתו, אף שתיק ההוצל"פ אמור היה להסגר בשנת 2005, הוא הזדעזע לגלות בחודש ינואר 2013 לכשנתוודע לתיק הנ"ל, כאשר סורבה בקשתו לקבלת אשראי בבנק, כי התיק לא נסגר. התובע העמיד את תביעתו על סך של 100,000 ₪.

2.ביום 2.3.2016, עם העברת התיק לטיפולי, ניתן צו הדדי לגילוי מסמכים ותשובות לשאלונים ונקבע לוח זמנים ברור למילוי הצו. מאז אותה החלטה, לרבות במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני ביום 9.6.2016, לא העלו הצדדים טענות או בקשות כלשהן בעניין ההליכים המקדמיים. במהלך הישיבה הוצע מתווה לסיום התיק בפשרה והיה על הצדדים להודיע עמדותיהם. בנוסף, נקבעה ישיבת קדם משפט ליום 13.7.2016.

3.ביום 26.6.2016 הגיש התובע בקשה שהוכתרה בכותרת "הודעה לכב' בית המשפט ובקשה למתן הוראות וחיוב בהוצאות". במסגרת בקשה זו עתר התובע להורות לנתבעת מס' 2 "להתייחס/להשיב/לפעול לקיום הדרישה" להודות בעובדות, להשיב לשאלון (בן 33 שאלות) ולחייבה בהוצאות. הבקשה הוגשה ללא תצהיר וצורפו אליה 15 עמודי נספחים. מעבר לדרישה להודות בעובדות ולהשיב לשאלון, העלה התובע במסגרת הבקשה טענות בדבר גילוי מסמכים ספציפי, אולם לא עתר לקבל סעד כלשהו בעניין זה. ממילא, בכתב התביעה טען התובע כי צלם את תיק ההוצל"פ, גם שכל דווחיה של הנתבעת מס' 2 בידיו. יתירה מזאת, הנתבעת מס' 2 גילתה בתצהיר גילוי המסמכים כי תיק ההוצל"פ בידיה, כך שאין צורך במתן צו כלשהו בעניין.

4.הנתבעת מס' 2 הגיבה לבקשה וטענה, כי מדובר בבקשת סרק מטרידה. נטען, כי התובע לא הצביע בבקשתו על תשובה ספציפית שניתנה, אשר אינה מהווה מענה מספיק ולא טרח לבאר מדוע התשובה שניתנה לה בתצהיר אינה מספיקה. נטען, כי דרישות התובע כלליות, מכבידות ולא רלוונטיות וכי הן חורגות מגדר המחלוקת בתיק. עוד נטען, כי מדובר במעשה "דיג" פסול, תוך סרבול ההליך והכבדה על הנתבעת מס' 2, בניסיון לקבל ממנה מידע אישי המהווה חדירה לפרטיותה. הנתבעת מס' 2 הפנתה בעניין זה, למשל, לשאלות בדבר תאריך לידתה, כמה עובדים היא מעסיקה והאם היא מדווחת לשלטונות המס על הכנסתה. הנתבעת מס' 2 הפנתה להחלטה שניתנה בתביעה מקבילה שהוגשה כנגדה על ידי ב"כ התובעת, במסגרתה נדחתה בקשה דומה.

התובע הגיש תשובה לתגובה ומכאן החלטתי.

5.אקדים ואעיר, כי למקרא הבקשה והתגובות, עולה כי הצדדים לא פעלו בהתאם להחלטה מיום 2.3.2016 ולמעשה, התעלמו ממנה, תוך יצירת לוח זמנים משלהם, עת מסרו תצהירי גילוי מסמכים רק בסמוך לפני הדיון. התובע הגדיל לעשות, עת שלח לנתבעת מס' 2 את השאלון ויתר דרישותיו, רק ביום 18.5.2016, באיחור של כחודשיים. פניה זו כללה שלל "התראות" ו"איומים", במדה ולא תענינה דרישותיו. בנוסף, בשולי המכתב, שעניינו הליכים מקדמיים, נרשם כי העתקים ממנו נשלחו, בין היתר, לועדת האתיקה המחוזית בת"א של לשכת עורכי הדין, תוך ציון סימוכין קודם.

הבקשה בעניין הדרישה להודות בעובדות

6.תקנה 103(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובע, כי "בעל דין רשאי, בכתב ערוך לפי טופס 4 או 5, לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות; ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולענין אותה תובענה בלבד".

תקנה 103 (ג) קובעת, כי במדה ובעל דין סרב להודות בעובדה או לא הודה בה בתוך 7 ימים מיום שהוצאה לו הדרישה, הוא ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת אותה עובדה, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית המשפט קבע אחרת.