ת"א 6382-01-12 פארק סייד אינבסטמנט אס.איי בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיה את יתרת הכספים המגיעים לה כהפרשים אשר מקורם באופן הצמדת דמי שכירות.

במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי ביום 15.7.98 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, במסגרתו השכירה התובעת לנתבעת שטח של כ-2 דונם לצורך הקמה ותפעול של תחנת דלק, וזאת לתקופה של עשרים שנה. (להלן: "הסכם השכירות").

דמי השכירות הועמדו במסגרת הסכם השכירות על סך בשקלים השווה ל – 15,750 דולר לחודש בצירוף מע"מ, וכן בצירוף תוספת הנגזרת מהיקף מכירות התחנה מעל שיעור מסוים (להלן: "דמי השכירות הבסיסיים").

הצדדים הוסיפו וקבעו מנגנון המתייחס לדרך הצמדת דמי השכירות הבסיסיים, במסגרתו נקבע כי תעמוד לתובעת (בלבד) האפשרות לבחור בין שלושה מסלולי הצמדה כדלהלן:

80% משיעור עליית המדד;

הצמדה לשער הדולר;

הצמדה למה שהוגדר בהסכם כ-"מרווח השיווק".

לשיטת התובעת, הנתבעת נדרשה בשלב מסוים להצמיד את דמי השכירות הבסיסיים לאותו מרווח שיווק, ואולם הדרך בה ביקשה הנתבעת לבצע את אותה הצמדה, אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הסכם השכירות או עם כוונת הצדדים .

זה המקום לציין כי בין השנים 2008-2010 כבר התעוררו בין הצדדים מחלוקות אשר כללו, בין היתר, גם סוגיה זו, אלא כי הצדדים הגיעו לכלל הסכמות במסגרתן שולמו סכומים מסוימים, והצדדים הודיעו כי הם שומרים על מלוא טענותיהם ביחס לתקופה שלאחר שנת 2010.

עתירת התובעת, במסגרת ההליך אשר בפני, הינה לקבלת הפרשי ההצמדה של דמי השכירות לשנת 2011.

במסגרת כתב ההגנה, טענה הנתבעת כי ההצמדה ל-"מרווח השיווק" נעשתה על ידה כמוסכם וכדבעי, אלא כי הפרשנות אותה מבקשת התובעת לקרוא למונח זה, הינה שגויה.