ת"א 63276-05 פ' ואח' נ' "אמציה"- מושב שיתופי של משקי חרות בית"ר ואח'

1. התובעת 1 היא אלמנתו ויורשתו של א.פ.  ז"ל (להלן: "המנוח"), שחלה ומת עקב חשיפה לאבק אזבסט. התובעת 2 היא בתו הבוגרת. בע"א 59197-05-12 קיבל בית-המשפט המחוזי את התביעה, הטיל על המנוח אשם תורם בשיעור 25% וחילק את האחריות בגין היתר בין הנתבעים: 60% על הנתבע 1 (להלן יכונה גם "המושב") ו – 40% על הנתבעת 2 (להלן תכונה גם "המדינה"). המשך בירור המשפט הוחזר לבית-משפט זה כדי לקבוע את נזקי התובעות ולדון בהודעות צד ג'. הצדדים ביקשו שהדבר יעשה על-פי הסיכומים שכבר הוגשו. בראשית הדברים תידון שאלת הנזק ובהמשך יידונו השאלות הביטוחיות הנוגעות לצדדי ג' 1 - 3.

הפסדי הכנסה

2. לטענת התובעות, לקראת סוף שנת 1997 עזבו בני הזוג את המושב ועברו לגור באשקלון. בנובמבר 1998 התחיל המנוח לעבוד בחנות לשכפול מפתחות. בספטמבר 1999 נסגרה החנות. המנוח שכבר היה חולה לא יכול היה להמשיך בעבודה אף שהוצע לו לעבור לסניף אחר. שכרו היה 4,328₪ (ובשערוך 5,605₪). הוא גם קיבל מהמושב בכל חודש 2,500₪ "דמי ותק", שתשלומם הופסק לאחר מותו. האלמנה הפסיקה לעבוד עוד בשנת 1999 כשהיתה בת 60 ומאז היא מקבלת קצבת זקנה בסך 1,600₪ לחודש. מאז שבה לעבוד במשרה חלקית מתוך אילוצים כלכליים אך לטענתה, אין להביא הכנסה זו בחשבון. התובעות חישבו את הפסדי ההכנסה שנגרמו עקב המחלה והמוות כדלקמן: מיום פרישת המנוח מהעבודה ועד לפטירתו הפסידה המשפחה רק את הכנסותיו בגובה 5,605₪ למשך 39 חודשי מחלתו סך 311,727₪. ב – 38 החודשים מיום פטירת המנוח ועד למועד שבו צפוי היה לצאת לפנסיה בגיל 67, אבדו הכנסות בסך משוערך של 264,643₪. החישוב נערך בשיטת הידות בהתעלם מהכנסת האלמנה מעבודה. מהמועד שבו היה אמור המנוח לפרוש ועד הגשת הסיכומים חלפו 61.5 חודשים והתובעות טוענות להפסדי השתכרות בסך משוערך 200,255₪. החישוב נערך לפי שיטת הידות ובבסיס שכר המנוח נכללים גם קצבת זקנה בסך 2,115₪ ודמי ותק בסך 2,500₪.

3. הנתבעים מצביעים על ההכנסות הצנועות של בני הזוג במשך השנים. כשגרו במושב הם לא שילמו עבור דיור. הכנסת המנוח לא עלתה על 4,000₪ לחודש עד לשנת 1994 ומ- 1995 הכנסות בני הזוג יחדיו לא עלו על 6,000₪ לחודש. לבני הזוג לא הייתה כל יכולת לחסוך והם היו אמורים להתקיים מקצבת זקנה בהיעדר פנסיה לאחר פרישתם מעבודה. תקופה ארוכה לא היה לבני הזוג רכב ואת הדירה באשקלון הם רכשו בזכות אמה של התובעת 1. באוגוסט 1998 עבד המנוח ב"אייס ישראל בע"מ" ושכרו היה 4,142₪ לחודש. בנובמבר 1998 עבר המנוח לעבוד בתור מנעולן ובעבודה זו החזיק עד לספטמבר 1999. שכרו בעבודה זו היה 3,822₪ לחודש. הנתבעים מצביעים על היעדר רציפות תעסוקתית החל משנת 1995 וטוענים שיש לערוך את חישוב הפסדי המנוח לפי שכר מינימום לכל היותר. שכר המינימום ביום פטירת המנוח היה 2,797 ₪ שערכם כיום 3,575₪.

4. לטענת הנתבעים, לא הוכח ש"דמי ותק" היו משולמים לזוג גם בעתיד. עד לשנת 1995 התקיים המושב כמושב שיתופי ואז הופרט. החברים לא קיבלו כסף אך עם ההפרטה, נוצר כלפיהם חוב שנפרע לשיעורין כ"דמי ותק" ששולמו עד לגובה החוב של המושב לחבריו. גובה החוב לא הוכח ולכן לא ברור עד מתי היה ממשיך המנוח לקבל דמי ותק ובהיעדר הוכחה, אין להביא תשלום זה בחשבון הכנסת בני הזוג. למעשה, לאחר פטירת המנוח, הגדיל המושב את התשלום לאלמנתו. האלמנה העידה כי בימים אלה, מלוא החוב אמור היה להיפרע והתשלומים ממילא היו אמורים להפסק. אשר על כן, היות והחוב נפרע במלואו, ממילא אין הפסקת התשלום הפסד שעקב המחלה והמוות. הכנסת האלמנה לאחר עזיבת המושב בין 1,000₪ ל- 1,600₪ בחודש.

5. הערכת הפסדי ההכנסה שגרמו מחלת המנוח ומותו מחייבת קביעת "קופה משותפת" של הכנסות המשפחה. מצבו התעסוקתי של המנוח עמד בסימן חוסר יציבות עוד לפני שחלה, בשל השינויים שחלו במבנה המושב. בזמן גילוי המחלה הוא עבד בחנות ושכרו החודשי הממוצע המשוערך היה 5,641₪. עד לפטירתו, אלמנתו לא עבדה אך שולמה לה קצבת זקנה חודשית בסך משוערך 2,141₪. לבני הזוג שולמו גם דמי ותק, אך הם לא היו תחליף להכנסה מעבודה, אלא החזר חוב שסולק במלואו. סכום זה לא יבוא במניין הכנסות הקופה המשותפת.

6. לאחר פטירת המנוח, האלמנה חזרה לעבוד בשכר של 1,506₪ לחודש (ובשערוך - 1,800₪). לטענת הנתבעים יש להביא סכום זה בחישוב הקופה המשותפת. התובעות מתנגדות לכך בטענה שאלמלא פטירת המנוח, היא לא הייתה יוצאת לעבוד כלל. דומה שטענת הנתבעים מתבססת על פסיקה הרלבנטית לאלמנות שעבדו במועד ההתאלמנות, או שלפחות היו בגיל העבודה. עמדת הנתבעים מבוססת על פסיקה שעניינה אלמנות שבפועל לא עבדו בחיי הבעל המנוח וכבר הגיעו לגיל פרישה. עמדה זו נראית נכונה גם לתובעת 1. היא מעולם לא רכשה מקצוע. היא עבדה לפי צרכי המושב, ובגיל 60 הפסיקה. שיבתה למעגל העבודה בשכר נמוך מאוד, התרחשה רק בשל מצוקה כלכלית קשה ועם מות המנוח. אלמלא חלה המנוח ומת בטרם עת, לא נראה שהתובעת 1 היתה חוזרת לעבוד. לאור זאת, לא יובאו הכנסותיה מעבודה בחשבון הקופה המשותפת.

7. מכאן, שעד לפטירת המנוח, שוויה המשוערך של ההכנסה לקופה המשותפת לבני הזוג היה 7,782₪. הפסדי ההכנסה עקב מחלת המנוח ופטירתו היו כדלהלן (בערכי יום פסק-הדין כולל ריבית):

(א) מאז שחלה המנוח והפסיק לעבוד ועד מותו אבדו כל הכנסותיו בסך 328,797₪.

(ב) 38 חודשים אחרי פטירת המנוח הוא היה צפוי להגיע לגיל פרישה. בתקופה זו היה מצופה להמשיך לעבוד אלמלא חלה ואת הפסד יש להעריך לפי שיטת הידות. במשך תקופה זו היה המנוח צורך ידת קיום בסך על 1,946 ₪. הפסד העיזבון בכל חודש היה על-כן 3,695 ₪ ובכל התקופה 180,711₪.

(ג) משהיה המנוח מגיע לגיל פרישה היה מפסיק לעבוד והיה מתחיל לקבל קצבת זקנה. לטענת התובעות, שעליה לא חלקו הנתבעים, שווי הקצבה היה ביום הפרישה 1,208₪ שערכם כיום 1,410₪. בקופה המשותפת (שבה רק קצבת האלמנה וקצבת המנוח) היו צפיות להיות בתקופה זו 3,551₪ מזה, היה שווי ידת הקיום של המנוח 888₪ וההפסד החודשי של העזבון 522₪ ובמצטבר 61,047₪.

(ד) אלמלא חלה היה המנוח צפוי לחיות עד גיל 80. ממועד החישוב ועד תום תוחלת חייו, צפוי היה העזבון להפסיד 522 ₪ מדי חודש ולאחר היוון 26,335₪.

סך הפסדי ההכנסה עקב מות המנוח 596,890₪.