1.התובע הגיש נגד הנתבע תובענה כספית לתשלום סך של 120,000 ₪; ביסוד התובענה עילות של פרסום לשון הרע והגשת תלונה כוזבת למשטרת ישראל בכוונה לפגוע. הנתבע התגונן מפני ההליך ובתוך כך הכחיש את טענות התובע.
2.תצהירי התובע הוגשו, באיחור, ביום 10.2.2016, בד-בבד עם הגשת הבקשה דנן. בהחלטה מאותו תאריך ניתנה לתובע ארכה להגשת תצהיריו. בבקשה זו מבקש התובע להתיר לו להגיש תצהירי חוקר מטעמו לאחר שהנתבע יגיש את תצהיריו, לזמן את בא-כוחו לשעבר של התובע, עו"ד פיליפ פיינברג, מבלי שהלה יקדים ויגיש את עדותו הראשית בתצהיר, ולכן להזמין את תיק המשטרה שבו נחקרה תלונה הנתבע נגד התובע.
3.עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה.
4.לפי כתב-התביעה, עו"ד פיליפ פיינברג הינו עד רלוונטי לגרסת התובע. התובע פנה לעו"ד פיינברג כדי שהלה ימסור את עדותו בתצהיר אך נענה בסירוב בשל הטעם שפורט בבקשה. ככל שהתובע אינו נכון לקבל את הצהרת עו"ד פיינברג כי הוא אינו זוכר את תוכן השיחה שעליה התבקש ליתן עדות, הוא זכאי להזמינו כעד מטעמו. אני נעתרת אפוא לבקשה בחלק זה שלה.
5.לתיק המשטרה נודעת חשיבות לעילת התביעה; לפיכך יש לקבל את הבקשה בהתייחס להצגתו. לפי כתב-התביעה מדובר בתיק חקירה שנסגר, ועל כן אין מניעה לכאורית לאפשר את העתקתו.
ניתן אפוא צו שמורה למשטרת ישראל – תחנת זכרון יעקב להמציא לבית-המשפט את תיק פל"א 226701-14 באמצעות תעודת עובד ציבור.
על התובע למסור את הצו בתחנת המשטרה, במסירה אישית באמצעות שליח, תוך ארבעה-עשר יום מעת המצאת החלטה זו; אישור מסירה המעיד על כך יוצג בקדם-המשפט המסכם.
6.דין הבקשה להידחות ככל שהיא מכוונת להצגת תצהירי חוקר מטעם התובע במועד מאוחר להגשת תצהירי הנתבע. הבקשה נומקה בכך שחוקר מטעם התובע ביצע חקירה ותמלל שיחות עם הנתבע, והצגתם לנתבע בטרם יגיש הלה את תצהיריו עשויה לגרום לנתבע לשנות את עדותו בהתאם לתוכנם. אין בהנמקה זו כדי לגלות טעם שיצדיק את היפוך סדר הבאת הראיות.
כלל בסיסי בדיני הראיות הוא כי התובע, שהינו 'המוציא מחברו', פותח בהבאת הראיות, והנתבע רשאי להתייחס בתורו לראיותיו של התובע ובתוך כך להזימן ולהוכיח את עילת הגנתו. אין זה כלל טכני אלא עניין מהותי שנגזר ממעמדם השונה של תובע ונתבע ומן הנטלים השונים שחלים עליהם: "הכלל בדבר סדר הבאת הראיות הוא מאבני היסוד של המשפט האזרחי, ועשוי הוא לחרוץ את הדין בתיק כולו. כלל יסוד הוא במשפט אזרחי כי המוציא מחברו, עליו הראיה. לכן, התובע הוא שפותח בהבאת ראיות במשפט. כפי שנפסק, הסיכון שחשיפת נתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע ליצירת גרסת בדים הוא סיכון כללי, הקיים ברוב התביעות, והוא אינו יכול להצדיק לבדו סטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל. בהמשך לכך נקבע שהבאת ראיות בדרך של תצהירים אינה משנה את סדר הבאת הראיות הרגיל. כאשר מסתבר, לאחר שנקבעו המועדים להגשת תצהירים, כי התובע מבקש להעיד חלק מעדיו במקום להגיש תצהירים, יש להתאים את המועדים למצב החדש כדי שלא ייפגע הסדר הרגיל של הבאת הראיות"[רע"א 7447/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו עראר (2013)].