ת"א 6276-09-11 ש' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

התובע יליד שנת 1972, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.3.2010, הנתבעת לא כופרת באחריותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

התובע פונה לבי"ח זיו בצפת ואושפז עד ליום 18.3.10. ירכו קובעה באמצעות מסמר תוך לשדי. ביום 13.10.10, אושפז התובע פעם נוספת עקב אי חיבור של השבר, נותח לצורך החלפת המסמר והשתלת BONE GRAFT, ושוחרר מהאשפוז לאחר 10 ימים. ביום 22.3.11 אושפז התובע פעם נוספת נוכח אי חיבור של השבר, והבורג שהוכנס לירכו הוצא. סה"כ אושפז התובע למשך 28 יום.

פרופ' רופמן, בדק את התובע כמומחה מוסכם מטעם הצדדים, וקבע את נכותו של התובע בשיעור משוקלל של 26.89%. נכות המורכבת מנכות אורתופדית בשיעור 5% בגין קיצור רגל שמאל, 5% בגין הפגיעה בכתף ימין ו- 10% בגין הנזק שנותר בברכו של התובע, ונכות פלסטית בשיעור של 10%.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, לצורך קביעת דרגת נכות כללית, ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 100% מיום 30.6.2010 ועד ליום 31.12.12, סה"כ 18 חודשי אי כושר עבודה, בגינם קיבל התובע תקבולי מל"ל בסכום מעוגל של 162,000 ₪ (161,798 ₪) במשוערך. אין מחלוקת בין הצדדים, כי יש לנכות סכום זה מסכום הפיצוי שייפסק לתובע.

עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לכושר השתכרותו של התובע, שיעור אובדן כושר ההשתכרות בעקבות התאונה ומהן התקופות בהן יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר.

בסיס השכר עובר לתאונה

התובע עבד בחברת "פירות הגולן" כמלגזן משנת 96' ועד שנת 2009, שאז ביקש להתפטר. לטענתו, הוא התפטר כדי לקבל פיצוי פיטורין ואת יתר זכויותיו הכלכליות על מנת לכסות חובות שהיו לו, והוסכם בינו לבין המעסיק, כי בתום התקופה בה יהיה זכאי לדמי אבטלה, ישוב לעבודתו. כשלושה חודשים לאחר שהתפטר התרחשה התאונה.