ת"א 6230-08-14 ZHUANG נ' ברשטיין

1. בפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

המבקשת טוענת כי עסקינן במשיבה השוהה בישראל באופן בלתי חוקי, אשר הגישה תביעה זו במטרה להצדיק את שהייתה זו. כמו כן, המשיבה עתרה פעמיים לתיקון כתב תביעתה, התביעה מסורה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, חלק מן הסכומים המפורטים בה – התיישנו, וכן, מדובר בטענות בעל פה, בדבר תשלום סכומים במזומן לידי המבקשת, ללא כל ראיה.

עוד מציינת המבקשת כי מצבה הכלכלי של המשיבה בכי רע, כפי שהוצהר על ידה, ומכל אלה מתבקשת המסקנה כי יש להורות על חיובה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

2. לטענת המשיבה, מדובר במעשה מרמה מצד המבקשת, המציגה גרסאות סותרות בדבר מערכת היחסים בין הצדדים. בהעדר כל ראיה לתמיכה בטענות ההגנה, יש לדחות את הבקשה, ואין מקום להשית על המשיבה הפקדת ערובה.

3. תקנה 519 לתקנות מאפשרת לבית המשט להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות נתבע, וזו לשונה:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

הפסיקה עסקה רבות בשאלת חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע, היקף שיקול דעתו של הבית המשפט בבואו לדון בבקשה שכזו, והשיקולים המנחים.

מחד, עומדת זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה זה מכבר כזכות יסוד חוקתית. מאידך, קיים האינטרס למנוע תביעות סרק, ולהבטיח תשלום הוצאותיו של נתבע, ודאי מקום בו נראה כי האחרון נגרר לניהול תביעת סרק (רע"א 3601/04 לין וינצ'ון נ' מדינת ישראל – מנהלת ההגירה /משטרת ישראל (החלטה מיום 18.10.2007)).

התקנה אינה מציינת מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו, והפסיקה השלימה שיקולים אלה. בין היתר נקבע, כי יש מקום להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע מקום בו הנתבע מתגורר בחו"ל, ואין אפשרות להצביע על נכסים בבעלותו הנמצאים בארץ, ואשר מהם יוכל הנתבע להיפרע בהתעורר הצורך, וכן במקרה של תביעה בעלת סיכויים קלושים. מכל מקום, אין המדובר בכלל טכני, וברשימה סגורה של שיקולים, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.