ת"א 62097-12-13

א. כללי

1. לפניי תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, ובה עתרו התובעים להורות על פינוי הנתבע מחנות המצויה ברחוב יעקב מאיר 6 בירושלים (להלן: הנכס) וכן לחייבו בפיצוי בסך 100,000 ₪.

   ב. רקע, טענות הצדדים ושלבי ההליך

2. התובעים הם דיירים מוגנים בנכס. בין התובעים לבין הנתבע נכרת "הסכם רשות שימוש בחנות" (להלן: ההסכם). על פי ההסכם, העניקו התובעים לנתבע רשות שימוש בנכס לתקופה שמיום 1.1.06 ועד ליום 31.12.06, וזאת בתמורה לסך של 1,200 דולר לחודש בתוספת מע"מ (סעיפים 1 ו-3 להסכם). יצוין כי הצדדים הסכימו שלתובעים ישולם סך של 750 דולר לחודש, והיתרה תשולם ישירות לבעל הזכויות בנכס, בהתאם להסכמה שבינו לבין התובעים. עוד הוסכם כי לנתבע תעמוד האפשרות להאריך את תקופת השימוש ב-12 חודשים נוספים, וזאת בכפוף לתנאים מסוימים (סעיף 21 להסכם). בהסכם אף נקבע כי במקרה שהנתבע לא יפנה את הנכס בתום התקופה, יהיה עליו לשלם פיצוי מוסכם בסך של 100 דולר עבור כל יום של איחור (סעיף 13 להסכם).

3. לאורך כל התקופה שמשנת 2006 עשה הנתבע שימוש בנכס, והוא מוסיף לעשות שימוש זה גם היום.

4. ביום 31.12.13 הגישו התובעים את התובענה שלפניי, שבה עתרו כאמור לפינוי הנתבע מן הנכס ולחיובו בתשלום פיצוי. בכתב התביעה נטען כי "התובעים והנתבע המשיכו לנהוג על פי [ההסכם] באותם תנאים, גם בחלוף תקופת האופציה, ללא חידוש פורמאלי של [ההסכם] וללא שינוי במעמדו של הנתבע כבר רשות" (סעיף 5 לכתב התביעה). עוד נטען כי "בחודש ינואר 2012 פנה [תובע 1] לנתבע וביקש ממנו לפנות את [הנכס] וכי הרשות שניתנה במסגרת [ההסכם] מבוטלת..." (סעיף 6 לכתב התביעה, כך במקור). התובעים טענו כי במשך חודשים רבים ביקשו מן הנתבע לפנות את הנכס ללא הועיל, וכי בסופו של יום הסכימו להאריך את מועד הפינוי "עד ליום 30/6/13 כמועד סופי ומוחלט לפינוי [הנכס]" (סעיף 9 לכתב התביעה). למרות זאת, כך טענו התובעים, נמנע הנתבע מלפנות את הנכס עד עתה, ומכאן התובענה. התובעים טענו כי בגין האיחור בפינוי מיום 30.6.13 ואילך חב להם הנתבע פיצוי מוסכם, שנכון למועד הגשת התביעה עלה כדי למעלה מ-175,000 ₪, אולם את התביעה הכספית הם העמידו על סך של 100,000 ₪ בלבד, וזאת "לצרכי אגרה", כלשונם.

5. ביום 22.2.14 ניתן נגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה. בהמשך הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, שבה טען כי כתב התביעה לא הומצא לו וכי על פסק הדין נודע לו רק לאחר שהתובעים נקטו הליכים להוצאתו לפועל. בסופו של דבר, לאחר שורה של הליכים לרבות דיון שבמסגרתו נחקר הנתבע, ובעקבות המלצת כבוד הרשמת הבכירה אב-גנים ויינשטיין, בוטל פסק הדין בהסכמת התובעים ובלא חיוב הנתבע בהוצאות (החלטה מיום 12.11.14).

6. לאחר ביטול פסק הדין הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן. בבקשתו זו טען הנתבע כי בשנת 2010 סוכם בין הצדדים בעל פה שהנתבע יוכל להמשיך ולעשות שימוש בנכס למשך 4 שנים נוספות, משנת 2011 ועד סוף שנת 2015 (ועל חובתו לפנות את הנכס בתום שנת 2015 לא חלק הנתבע). להשלמת התמונה יצוין כי בבקשה העלה הנתבע טענות גם בנוגע להעדר זכותם של התובעים בנכס ולהעדר זכותם לתבוע את פינויו, אך בהמשך, ובעקבות ההחלטות מימים 11.12.14 ו-21.12.14, חזר בו מטענות אלה (הודעת הנתבע מיום 29.12.14).

7. דיון בבקשת הרשות להתגונן התקיים ביום 18.2.15. בתום הדיון החלטתי ליתן לנתבע רשות להתגונן, ובנוסף אפשרתי לו להעלות טענת הגנה נוספת ביחס לתובענה הכספית: לטענת הנתבע, גם אם הוא חב פיצוי מוסכם בשיעור כלשהו, התובעים זכאים לקבל לכל היותר 60% מסכום הפיצוי, שכן על פי ההסכם על הנתבע להעביר 40% מדמי השימוש ישירות לנציג בעלי הזכויות בנכס, ודין דומה צריך לחול על הפיצוי המוסכם.

8. לאחר הליכים נוספים (שכללו בין היתר הגעה למוסכמות ופלוגתאות וביטולן לבקשת התובעים, וכן דחיית בקשת התובעים לעיון חוזר בהחלטה ליתן לנתבע רשות להתגונן) התקיים קדם משפט, הצדדים הגישו תצהירים וביום 20.7.15 התקיים דיון ההוכחות. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם וכן עד נוסף, אשר הוא או משפחתו שוכרים מן התובעים חנות המצויה בסמוך לנכס (להלן: השוכר הנוסף). מטעם הנתבע העיד הנתבע לבדו. הצדדים הגישו את סיכומיהם. הגיעה, אפוא, העת להכריע בתובענה.