פס"ד בתביעה נזיקית של פועל אשר נפצע באתר בנייה

במהלך עבודה באתר בנייה, טרקטור הרים קורת ברזל באמצעות רצועה שהייתה קשורה לכף הקדמית של הטרקטור. הקורה התנדנדה, פגעה בכף היד של התובע וכתוצאה מכך התובע נחבל ונגרמו לו נזקי גוף.

בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה, האם התאונה היא "תאונת דרכים", כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), אם לאו.

מחלוקת נוספת נוגעת לשיעור הנזק והפיצוי המגיע לתובע.

הנדרש לנדון:

1. התובע, יליד X.X.1974, עבד במועדים הרלוונטיים לתאונה כמסגר אצל הנתבעת 3.

2. בהתאם לנטען בכתב התביעה (בתמצית), בתאריך 21.08.19 התובע עבד באתר בנייה כמסגר. טרקטור הרים קורת ברזל (להלן: הקורה) באמצעות הכף הקדמית. הקורה הייתה מחוברת לכף הקדמית של הטרקטור באמצעות רצועה. בשלב מסוים, הקורה "התנדנדה ועפה לכיוון הקיר פגעה ומחצה את אצבעות התובע ביד ימין" (להלן: התאונה).

3. הנתבע 1 היה נהג הטרקטור במועד התאונה. הנתבעת 2 היא מבטחת הטרקטור בפוליסת ביטוח חובה. הנתבעת 3 הייתה מעסיקה של התובע במועד התאונה. הנתבעת 4 הייתה מנהלת אתר העבודות בו אירעה התאונה והנתבעת 5 היא מבטחת הנתבעות 3-5 בפוליסת חבות מעבידים.

4. כתב התביעה (להלן: כתב התביעה המקורי) הוגש תחילה נגד הנתבעות 1 ו- 2 ובמסגרתו נטען כי התאונה היא "תאונת דרכים", כמובנה לפי חוק פיצויים.

5. הנתבעות 1 ו- 2 הגישו כתב הגנה והכחישו הכחשה כללית את נסיבות התאונה וכן הכחישו את טענת התובע ולפיה התאונה מהווה "תאונת דרכים".

6. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק (אליהם צורפו תצהירי התובע ונהג הטרקטור) ונוכח עמדת הנתבעים 1 ו- 2 כי התאונה אינה "תאונת דרכים", תיקן התובע את כתב התביעה על דרך של צירוף נתבעים נוספים (נתבעים 3-5) וטען שוב כי התאונה היא "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, "ולחילופין... ככל שהאירוע אינו בגדר תאונת דרכים תביעה זו מוגשת גם בעילה לפי פקודת הנזיקין" (סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן). לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעת רפואית.

7. נתבעות 3-5 שצורפו להליך טענו בכתב ההגנה מטעמן שהתאונה היא "תאונת דרכים".

8. במהלך ההליך הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) כתובע נוסף ועתר לשיבוב התגמולים ששילם לתובע בעקבות התאונה.

9. בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 20.07.23 הודיע ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 כי הנתבעת 2 מודה בחבות – קרי מודה שהתאונה היא "תאונת דרכים" וביקש שהתובענה נגד הנתבעים 3-5 תדחה ללא צו להוצאות. ב"כ התובע ביקשה להמשיך בהליך בטענה שהתאונה אינה "תאונת דרכים" אלא תאונת עבודה בעילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), וזאת חרף הנטען בכתב התביעה המתוקן (והמקורי) כמפורט לעיל.

10. במהלך דיון ההוכחות מיום 20.7.23 העידו התובע ורעייתו וכן העידה מטעם התובע גב' טלי גלעדי – עובדת הנתבעת 3 (במועד הרלוונטי לתביעה). בדיון הוכחות נוסף שהתקיים ביום 12.03.24 העיד מר עלאא חלבי מטעם הנתבעות.

11. לאחר שהסתיים שלב ההוכחות הגיעו המל"ל והנתבעות 4-5 להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

12. הצדדים האריכו בחקירות ובטיעונים ואין בכוונתי לדון בכל טענה מטענות הצדדים, אלא לפרוס את הנימוקים המרכזיים שהביאו לתוצאת פסק הדין.

13. לאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים נותר לדון ולהכריע במחלוקת.

     

    סוגיית החבות - סיווג התאונה

14. נסיבות התאונה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת. התובע נחקר על גרסתו ביחס לנסיבות התאונה (כפי שפורט לעיל), חזר עליה באורח עקבי וגרסתו לא נסתרה. נהג הטרקטור לא התייצב לדיון ההוכחות ומכאן שאני מקבל את גרסת התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה במלואה. במהלך עבודה באתר הבנייה, טרקטור שהיה מונע הרים קורה באמצעות חגורה שהייתה מחוברת לכף הקדמית של הטרקטור. כתוצאה מכך, הקורה זזה, פגעה בקיר ובידו של התובע וכתוצאה מכך התובע נפגע וגרמו לו נזקי גוף.

15. בנסיבות שפורטו, עסקינן בתאונה שנגרמה בעקבות החזקה המרבה הקבועה בחוק פיצויים של "שימוש בכוח מכני" ולכן לכאורה התאונה היא "תאונת דרכים", כמובנה לפי חוק פיצויים. דא עקא, התובע החליט לסגת מטענתו העיקרית בכתב התביעה המקורי והמתוקן ולדבוק דווקא בטענתו החלופית, לפיה עסקינן בתאונת עבודה לפי פקודת הנזיקין.

    בהקשר זה התובע מפנה להלכה שנפסקה בע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו (3) 707 (להלן: הלכת פטאפטה) וטוען שהטרקטור שינה את ייעודו המקורי (השימוש בטרקטור לא נעשה למטרות תחבורה; שימוש בחגורה מאולתרת אינו חלק מייעודו המקורי של הטרקטור כיוון שהטרקטור אינו מנוף) ולכן (לעמדת התובע) אין מקום להחיל את החזקה המרבה ולסווג את התאונה "כתאונת דרכים".

16. התובע טוען בנוסף כי הכחשת הנתבעת 2 לאורך כל ההליך (עד לפתח דיון ההוכחות) שהתאונה היא "תאונת דרכים" מהווה "הודעת בעל דין" כי התאונה אינה תאונת דרכים. באורח דומה יש להתייחס לעובדה שהנתבעות 4-5 הגיעו להסכם פשרה בתביעת המל"ל.

17. הנתבעות טוענות כי דין טענות התובע להידחות. לעמדתן, מתקיימים כל התנאים לתחולת החזקה המרבה של שימוש בכוח מיכני הקבועה בחוק פיצויים ובכל מקרה, נטען שהתובע לא הוכיח שהטרקטור שינה את ייעודו המקורי (ולבטח כאשר טען בתצהיר: " לקחתי את החגורה שנתן לי המעסיק שלי לצורך העבודה וקשרתי את הקורה שהייתה מונחת על הרצפה בדיוק באותה הצורה שאני עושה כל הזמן").

18. לעמדת הנתבעים, משטען התובע בכתב התביעה שהתאונה היא "תאונת דרכים" ומשהנתבעת 2 (מבטחת הטרקטור) קיבלה עמדתו זו, המחלוקת למעשה הסתיימה ואין עוד מקום לדון בה. כן נטען שהתנהלות הנתבעת 2 בהליך אינה מהווה "הודאת בעל דין". הנתבעים דוחים גם את הטענה ולפיה התנהלות הנתבעת 2 בהליך מהווה "הודאת בעל דין".

19. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי שיש לקבוע כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמובנה בחוק פיצויים. אנמק בתמצית:

    • הנטל להוכיח כי הטרקטור שינה את ייעודו המקורי בעת הרמת הקורה מוטל על מי שמעלה את הטענה ומי שהטענה מקדמת את עניינו. במקרה הנדון הנטל מוטל על התובע. נטל זה לא הורם במאום. התובע לא הוכיח שייעודו המקורי של הטרקטור הרלוונטי אינו, בין היתר, לשנע ולהרים קורות באמצעות הכף הקדמית, לרבות באמצעות חגורה. אף לא הובאה כל ראייה לפיה החגורה לא הייתה תקנית – ואף אם היה מדובר בחגורה שאינה תקנית (דבר שלא הוכח) לא ניתן להסיק מכך שמדובר בשינוי ייעוד כנטען, בעלמא.

    • התובע מבקש להסתמך על הלכת פטאפטה אלא שבמקרה שם הונחה תשתית ולפיה המחפרון שינה את ייעודו המקורי בעת שהרים צינור באמצעות חגורה עם הכף האחורית שנועדה לצורך חפירה. במקרה הנדון לא הוכח כי עסקינן בטרקטור זהה לטרקטור שנדון בהלכת פטאפטה (בכתב התביעה נטען שמדובר ב-"שופל" ואילו בפסק הדין בפרשת פטאפטה מדובר היה במחפרון). במקרה הנדון שם השימוש נעשה בכף האחורית של המחפרון ואילו במקרה הנדון מדובר בכף הקדמית (על המאפיינים השונים של הכף האחורית ראו פסק הדין שניתן ברע"א 3977/10 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.12.10)).

      חשוב מכך, בהלכת פטאפטה הונחה תשתית ולפיה המחפרון שינה את ייעודו המקורי (הובאו ראיות לכך שהיה שינוי ייעוד, לרבות דו"ח חקירה של משרד העבודה והרווחה) ואילו במקרה הנדון בענייננו התובע לא תמך את טענתו בדבר שינוי ייעוד בראיות (לרבות לא באמצעות חוות דעת מומחה ו/או ספר הוראות היצרן).

    • סעיף 1לחוק הפיצוייםמגדיר "תאונת דרכים":

      "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרםעקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

    • בפרשת פטאפטה עמד בית המשפט העליון על משמעות הדרישה בדבר אי-שינוי הייעוד המקורי וקבע כי:

      "חזקה זו אינה חלה מקום בו ניצול הכוח המיכני אינו מתבצע כחלק מהגשמת יעודיו המקוריים של הרכב. היא חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי ומקום בו נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני, לייעודו המקורי – הלא תעבורתי. החזקה אינה חלה אם בעת ניצול הכוח המיכני של הרכב, הוא הופך להיות רכב "חד ייעודי" לאמור, חדל מלהיות בעל יעוד תעבורתי; היא אינה חלה גם באותם מקרים בהם, מלכתחילה, לא היה הרכב רב-תכליתי, או למצער דו-תכליתי; והיא אינה חלה אם בעת "השימוש כאמור" (לאמור: ניצול הכוח המיכני) "שינה הרכב את ייעודו המקורי".

    • בפסק הדין שניתן ברע"א 7254/12ת. ג'ברין ושות' ואח' נ' עזבון המנוח ז. אסעד ז"ל ואח' )‏21/8/2014), פורטו התנאים להחלת החזקה המרבה של ניצול כוח המכני, כדלקמן:

      "על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב-ייעודי (או רב-תכליתי, לרבות דו-תכליתי), שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא-תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת. שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המיכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו. שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה. כך, למשל, רכב שהוסרו ממנו הגלגלים, ושאינו יכול עוד לשמש לנסיעה בגדר מטרתו התחבורתית המקורית, יחשב כרכב ששינה את ייעודו המקורי, ועל-כן תאונה שתגרם בעזרת ניצול כוחו המיכני במסגרת ייעודו הלא-תחבורתי, לא תיחשב תאונת דרכים על-פי החזקה המרבה".

    • הטרקטור (שופל) הרלוונטי לתובענה הוא כלי רכב רב תכליתי. הוא מיועד גם לנסיעה ממקום למקום, וגם לביצוע עבודות חפירה וגם להנפה והעברה של מטענים באתר העבודה באמצעות הכף הקדמית המותקנת בו ואשר מופעלת על ידי הכוח המיכני של הטרקטור.

    • אין חולק כי הרמת הכף הקדמית באמצעות הכוח המיכני ונסיעת הטרקטור הביאו לתזוזת הקורה ולפגיעה של הקורה בקיר ובכף ידו של התובע. הפגיעה אירעה עקב ניצול הכוח המיכני שנועד לשם הגשמת אחד מייעודיו המקוריים של הרכב שאינם תעבורתיים. לא הוכח כי פעולת הטרקטור שינתה את ייעודו המקורי ולכן שוכנעתי כי מתקיימים בענייננו התנאים להחלת החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני.

20. אחר האמור אני קובע שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפיצויים. נוכח קביעתי לא ניתן לבחון את העילה החלופית (לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש)) וזאת נוכח הוראת סעיף "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 (א) לחוק הפיצויים.

21. מעבר לצורך יצוין כי איני סבור שעמדתה הראשונית של הנתבעת 2 כי התאונה אינה תאונת דרכים (עמדה בה החזיקה הנתבעת עד לפתח דיון ההוכחות) מהווה "הודאת בעל דין". הנתבעת 2 סמכה טענותיה בשלב זה על תצהיר נהג הטרקטור ולפיו הטרקטור לא היה מונע ולא נעשה שימוש בכוח המכני במועד התאונה. משהתברר כי הנהג אינו מתייצב לדיון ולא ניתן יהיה להוכיח את גרסתו, החליטה הנתבעת 2 לקבל את טענות התובע בנוגע לנסיבות התאונה וביחס לסיווג התאונה.

22. באורח דומה איני יכול להסיק דבר וחצי דבר מן העובדה כי הנתבעות 4-5 הגיעו לפשרה בתביעת המל"ל. הנימוקים לפשרה נמסרו בסיכומי הנתבעות. ברם, סיווג התאונה נבחן על פי נסיבותיו של המקרה הספציפי, על יסוד עובדות שהוכחו (לרבות אלה שלא הוכחו – כך למשל ביחס לשינוי הייעוד הנטען) ויישום המבחנים שנקבעו בפסיקה. אין בהסכם הפשרה, יהיו טעמיו אשר יהיו, כדי לשנות את ההכרעה בתיק.

23. לאמור יש להוסיף – מקובלת עליי טענת הנתבעות ולפיה טענת התובע בסיכומיו כי התאונה אינה "תאונת דרכים" חורגת מכתב התביעה המתוקן (סעיף 8) שגודר את המחלוקת. התובע טען בכתב התביעה המתוקן (וגם המקורי) כי התאונה היא "תאונת דרכים" ורק "לחלופין" טען שמדובר בתאונת עבודה לפי פקודת הנזיקין. לאחר שהנתבעת 2 הודתה בחבות לפי חוק פיצויים - כפי שביקש התובע בכתב התביעה המתוקן – לא נותרה עוד מחלוקת (לבטח כאשר לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה) וגם מסיבה זו יש לדחות את טענות התובע. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בעע"מ 9317/05 משאבות השלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים" (26/10/2010) בסעיף 21:

    "מושכלות ראשונים הם כי גדרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעים על פי כתבי הטענות המוגשים על ידם. שינוי מגדרים אלה מחייב תיקון כתבי הטענות בהיתר בית המשפט".

24. לאחר שנקבע כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמובנה בחוק פיצויים, נותר לדון ולהכריע בשיעור הנזק והפיצוי המגיע לתובע.

    סוגיית הנזק

    הפגיעה והנכות הרפואית :

    1. לאחר התאונה פנה התובע לטיפול במרפאת ביקור רופא ושם אובחנה חבלה באצבע מס' 2 (חתך עמוק מעל לגליל מקורב) נפיחות והגבלה בתנועה. בצילום שנערך אובחן שבר גליל פרוקסימלי באצבע מס' 2 עם תזוזה. התובע הופנה לטיפול במיון בית חולים.

    2. מסיכום אשפוז שנערך לתובע במיון בית החולים רמב"ם עולה כי בוצעה שטיפה וסגירה של מקום הפצע באמצעות תפרים וביום 25.08.19 בוצע קיבוע של השבר והונח סד גבס. התובע שוחרר מאשפוז בתאריך 25.08.2019 תחת המלצה להמשך מעקב רופא מטפל, ויד מורמת.

       (המסמכים צורפו לתיק מוצגי התובע).

    3. התובע המשיך מעקב וטיפול ממושך בבית החולים ובקופת חולים (09.09.19, 11.09.19, 23.09.19, 03.10.19, 7.10.19, 11.10.19, 5.11.19, 27.11.19, 17.12.19, 28.01.20, 18.02.20, 19.02.20, 24.03.20, 02.06.20, 5.02.21, 16.01.23) ועבר טיפול ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.

    4. התאונה הוכרה במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה. לאחר תקופה בה נקבעו לתובע נכויות זמניות, קבעה ועדה רפואית של המל"ל – אגף נפגעי עבודה את נכותו היציבה של התובע בשיעור 10% נכות, לפי סעיף 35 (1)ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הנכות), בגין הפגיעה באצבע מס' 2.

    5. ועדת רשות שליד המל"ל קבעה שהתובע אינו כשיר לחזור לעבוד כמסגר "עקב הפגיעה והמוגבלות ביד" והפעילה את תקנה 15 לתקנות הנכות (במחצית), כך ששיעור הנכות שנקבעה לתובע במל"ל עומדת על 15% נכות – החל מיום 01.09.20 (עמ' 61-73 לתיק מוצגי התובע).

    6. בנוסף, ועדה רפואית במל"ל העריכה את תקופת הנכות הזמנית כדלקמן: אי כושר מלא (100%) מיום 22.08.19 ועד ליום 21.02.20 ואי כושר בשיעור 20% החל מיום 22.02.20 ועד ליום 31.08.20 (ראו עמ' 78 למוצגי התובע).

    7. הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי הועדה הרפואית במל"ל (ללא תקנה 15) מחייבת בהליך זה לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים והיא עומדת על 10% נכות.

        

       הנכות התפקודית

    8. התובע יליד X.X.1974 (בן 45.5 במועד התאונה ובן 50.5 כיום) עבד כמסגר במועד התאונה. בתצהירו תיאר התובע את מגבלותיו ומכאוביו בעקבות הפציעה שנגרמה בתאונה. מצאתי את טענותיו של התובע סבירות ומתיישבות היטב עם התיעוד הרפואי.

    9. בעקבות התאונה התובע לא שב לעבודה במשך תקופה ממושכת ולאחריה נפלט ממקום עבודתו והחל לעבוד כנהג בחברה אחרת (למעט תקופה בת 14 ימים שניסה לשוב לעבודה ונשלח לחל"ת). מהתיעוד בתיק עולה כי רופא תעסוקתי העריך שהתובע אינו מסוגל לשוב לעבוד כמסגר במשך מספר חודשים בעקבות הפגיעה ולאחריה קבעה הועדה הרפואית במל"ל שהתובע אינו יכול לשוב לעבוד כמסגר בעקבות הפגיעה והמגבלה שנותרה לו ביד. בנסיבות אלה הופעלה תקנה 15 (במחצית) ושיעור הנכות הועמד על 15% נכות.

    10. עיון בנתוני השכר של התובע מאז התאונה ועד היום מלמדים כי לתובע נגרמו ונגרמים הפסדי שכר בעקבות השינוי במקצוע ובמקום העבודה לאחר התאונה.

    11. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

    12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את גילו של התובע, השכלתו וכישוריו, את נכותו ותפקודו לאחר התאונה ואת מכלול נסיבות העניין, אני סבור שיש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע על 15% כפי שנקבע במל"ל (לאחר הפעלת תקנה 15 במחצית).

    13. עדות התובע ולפיה הוא אינו יכול לשוב לעבוד כמסגר ("...בעבודת מסגר יש הרבה ברזלים כבדים שאני צריך להרים", עמ' 40 ש' 12) הגיונית ומתיישבת עם התיעוד הרפואי בתיק וכן עם קביעת המל"ל כמפורט לעיל. עבודה במסגרות מחייבת שימוש תקין בשתי הידיים. הפגיעה של התובע ביד מגבילה את התפקוד, לבטח כאשר הוא נדרש לעבוד בעבודה פיזית בשתי הידיים. שוכנעתי (כפי שהתרשמה גם הועדה הרפואית במל"ל) שהתובע אינו יכול לשוב לעבודתו כמסגר בעקבות הפגיעה מושא התביעה.

    14. הנתבעות מפנות לאירועי פציעה נוספים שאירעו לתובע. ברם, לא הונחה תשתית ולפיה התובע סבל או סובל מנכויות שאינן קשורות בתאונה. בכל מקרה עד לתאונה התובע עבד ותפקד כמסגר במשך שנים רבות ולאחר התאונה הוא נאלץ להחליף עבודה ומקצוע, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי תפקודו של התובע הושפע מאירועי פציעה קודמים / אחרים.

    15. סוף דבר בהקשר זה, לאור מכלול הראיות, ובשקלול טיבה וטיבעה של הפגיעה והנכות, שוכנעתי שיש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 15% נכות (כפי שמצא לקבוע המל"ל).

        הנזק

    16. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

        התובע יליד: X.X.1974.

        מועד התאונה: 21.08.2019

        גיל התובע בעת התאונה: 45.5.

        גיל התובע כיום: 50.5.

        שיעור נכות רפואית: 10%.

        שיעור הנכות התפקודית: 15%.

        בסיס השכר

    17. הצדדים חלוקים ביחס לבסיס השכר של התובע במועד התאונה. לאחר שעיינתי בתלושי השכר שצירף התובע (נספח י' לתיק מוצגי התובע) מקובל עליי כי שכרו הממוצע של התובע במועד התאונה כמסגר (לאחר ניכוי מס ובשערוך להיום) עומד על 12,783 ₪.

    18. שכרו של התובע בעבודתו הנוכחית כנהג עומד על סך ממוצע של 10,471 ₪ (לאחר ניכוי מס).

    19. בסיס השכר לפיו יש לחשב את הפיצוי בראש הנזק גריעה מכושר השתכרות הוא שכרו של התובע במועד התאונה (בשערוך להיום). שכר זה משקף את הפוטנציאל השתכרות של התובע. איני מקבל את טענת התובע כי אלמלא התאונה שכרו היה צפוי להשביח בעבודתו כמסגר. טענה זו נטענה על דרך הסתם ולא הוכחה במאום.

        הפסד השכר בעבר

    20. אין חולק כי לתובע נגרמו הפסדי שכר בתקופת העבר בעקבות מצבו הרפואי הקשור בתאונה.

    21. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח לפניי ואת טענות הצדדים שוכנעתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השכר בתקופת העבר כדלקמן:

        • תקופה ראשונה – ממועד התאונה ועד ליום 21/02/2020 – בתקופה זו התובע נעדר מעבודתו ונקבע לו במל"ל אי כושר בשיעור 100%. סביר בעיני כי נוכח מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה התובע לא היה כשיר לעבודה ולכן יש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא (לפי שכר בשיעור 12,783 ₪) ולכן הפיצוי שיש לפסוק לתובע בתקופה זו עומד על סך של 93,258 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה והפסדי פנסיה – 112,748 ₪.

        • תקופה שנייה – החל מחודש פברואר 2020 ועד לחודש ספטמבר 2020 – התובע הוצא לחל"ת בעקבות מגפת הקורונה (עדות התובע בעמ' 18 ש' 11-14 לפרוטוקול) הפסדי השכר בתקופה זו אינם קשורים במצבו הרפואי בעקבות התאונה כי אם במגפת הקורונה.

        • תקופה שלישית – החל מיום 01.09.2020 ועד היום – התובע פוטר מעבודתו ביום 28.08.20 (ראו מכתבי בעמ' 120-122 לתיק מוצגי התובע) והחל לעבוד כנהג בחברה אחרת. בתקופה זו שכרו של התובע היה נמוך ביחס לשכרו במועד התאונה, כפי שפורט לעיל ולכן שוכנעתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לבסיס השכר עובר לתאונה בשיעור 12,783 ₪ ונכות בשיעור 15%. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופה בסך של 116,471 ₪ (הסכום כולל הפסד פנסיה בשיעור 12.5%).

    22. אחר האמור, סך הפיצוי שנפסק לתובע בגין הפסדי השכר בתקופת עבר עומד על סך בשיעור 229,219 ₪ (כולל הפסדי פנסיה) .

        גריעה מכושר ההשתכרות

    23. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.

    24. בנדון, שקלתי בין השאר את אופי המגבלה שנותרה לתובע בתחום האורתופדיה והשלכותיה על התובע בכלל ועל עיסוקיו בפרט, היום ובעתיד. כפי שפורט כבר לעיל, בעקבות התאונה נאלץ התובע להפסיק לעבוד כמסגר ושכרו נגרע, לכל הפחות, בשיעור הנכות התפקודית שנותרה לו בעקבות התאונה (ראו פרק "בסיס השכר" לעיל).

    25. בנסיבות המקרה דנן, אני פוסק לתובע פיצוי בשיעור 336,531 ₪ (הפיצוי חושב לפי שיעור הנכות התפקודית (15%), שכרו עובר לתאונה (12,783 ₪) ובהנחת עבודה עד גיל 67, כולל הפסד פנסיה).

         

        עזרה לצד ג'

    26. אשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 424 (התשנ"ח-1997); ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277 (להלן: עניין שושני)). לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    27. התובע סבל בעקבות התאונה משבר פתוח באצבע, עבר פרוצדורות רפואיות, לרבות טיפולים שונים, היה מוגבל ונזקק לעזרה מוגברת בתקופת אי הכושר והשיקום הממושך. אשר לתקופת העתיד, נוכח שיעור הנכות שנותרה לתובע והמגבלה ביד, סביר שהתובע יזקק לעזרה מתונה גם בתקופת העתיד, לבטח במטלות הקשות הדורשות שימוש בשתי הידיים.

    28. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט (1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    29. בנסיבות העניין אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' (בעבר ובעתיד) בסך של 30,000 ₪.

        הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ואח':

    30. התאונה היא תאונת עבודה ולכן התובע זכאי לקבל טיפולים רפואיים חינם באמצעות קופת חולים. על אף האמור לעיל, אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן על ידי קופת החולים "עד השקל האחרון" ולעיתים ישנם פערים בין ההוצאות בפועל לבין תשלומי השיפוי. בנוסף, אני סבור שיש לפצות את התובע בגין הוצאות הנסיעה שהוציא לצורך נסיעות לטיפולים רפואיים. משהוכח כי התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים נוספים, והתייצב לבדיקות רפואיות, הרי שסביר כי גם נדרש להוצאות נסיעה וחנייה במסגרת זו.

    31. לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים, אני מוצא לפסוק פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך 5,000 ₪.

        נזק לא ממוני:

    32. נוכח הסכמת הצדדים, אני פוסק לתובע פיצוי בשיעור 20,000 ₪.

        החזר הוצאות ניהול ההליכים במוסד לביטוח לאומי:

    33. התובע טוען לראש נזק שלא הוכר בפסיקה. אכן, התובע נדרש לנהל הליכים במוסד לביטוח לאומי בעטיה של התאונה, אך אין הכרח שיהא מיוצג בהליכים אלה ובחירתו לנהל את מהלכיו מול המוסד לביטוח לאומי בדרך זו ולהתחייב לעורך דינו לשכר טרחה, אינה יכולה להביא לחיוב המבטחת בהשבת הסכום.

    34. במקרה דנן, לא הוכח וממילא לא שוכנעתי כי לולא ייצוג על ידי עורך הדין לא הייתה תביעתו של התובע מטופלת כדבעי במוסד לביטוח לאומי (ראו בעניין זה פסד דינה של כב' השופטת אורלי מור-אל בת"א 32672-05-12 ס.ק נ' שפע חברה לייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ (15/09/2017) וקביעת בית המשפט העליון בע"א 8326/12 כהן נ' עזבון המנוח טורוק (29/04/2013).

    35. בנסיבות האמורות, דין הבקשה לחייב את הנתבעת בהוצאות ניהול ההליך במל"ל נדחית.

         

        ניכויים

    36. הנתבעות טוענות שיש לנכות מהפיצוי שנפסק לתובע תגמולי מל"ל בסך של 230,957 ₪, נכון לחודש מאי 2022. (ראו בעניין זה כתב התביעה והראיות שהגיש המל"ל).

    37. מסכום התגמולים הנ"ל (230,957 ש"ח) יש לנכות את דמי האבטלה ששולמו לתובע בעת שהתובע היה בחל"ת, בסך של 51,465 ₪ וזאת נוכח קביעתי לעיל כי התובע הוצא לחל"ת בעקבות מגפת הקורונה, ללא קשר לתאונה ולא נפסקו לתובע הפסדי שכר בתקופה זו.

    38. לפיכך, מהפיצוי שנפסק לתובע יש לנכות את תגמולי מל"ל ששולמו לתובע בעקבות התאונה בסך של 179,492 ₪ ולאחר שערוך (מחודש מאי 2022 ועד להיום) סך בשיעור 197,021 ₪.

    39. ואשר לפיצויי הפיטורין – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי שיש לדחות את הטענה ולפיה יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע גם את פיצויי הפיטורין ששולמו לתובע. פיצויי הפיטורין שולמו לתובע לאחר שפוטר מעבודתו כמסגר. מדובר אפוא בזכות סוציאלית שהייתה עומדת לתובע ללא קשר לתאונה ואין מדובר בסכומים ששולמו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו. (ראו: ע"א 4837/92 אליהו נ. בורבה פד"י מט(2) 257, 263 וע"א 4846/96מ"י נ. בארי(פורסם במאגרים)).

        הערכת הנזקים

    40. מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

        א.הפסדי שכר לעבר בתוספת פנסיה -229,219 ₪

        ב.גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה - 336,531 ₪

        ג.עזרת הזולת -30,000 ₪

        ד.הוצאות רפואיות ונסיעה-5,000 ₪

        ה.נזק לא ממוני -20,000 ₪

        ו.ניכויים  197,021 ₪ -

        סה"כ- 423,729 ₪

        סוף דבר

    41. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת.

    42. התביעה נגד הנתבעות 3-5 נדחית. הנתבעות 3- 5 לא עתרו להוצאות בסיכומים ולכן בעניינן אין צו להוצאות.

    43. הנתבעת 2 תשלם לתובע, סכום של 423,729 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מהפיצוי והחזר הוצאות עדים, אגרת בית המשפט ועלות חוות דעת רפואית בכפוף לקבלות (וזאת בין היתר נוכח הכחשת החבות מטעם הנתבעת 2 במהלך ההליך עד לשלב דיון ההוכחות).

    44. הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום.

        המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

        זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 60 יום מהיום.

        פסק הדין מותר בפרסום שעה שהוא אינו כולל פרטים מזהים של התובע.

         

         

        ניתן היום, י"ג אלול תשפ"ד, 16 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.