ת"א 61766-10-13

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו, לרבות במחלוקת בין הנתבעות בשאלת החבות, בהתאם להוראת סעיף 4ג' לחוק הפלת"ד.

התובע נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 30.4.11. התאונה ארעה בעת שרכב מ.ר. 6580958 שהשימוש בו היה מבוטח ע"י נתבעת 2 (להלן: "הרכב הפוגע"), סטה ממסלול נסיעתו ופגע ברכבו החונה של התובע, מ.ר. 2154550, שהשימוש בו היה מבוטח ע"י נתבעת 1 (להלן: "רכב התובע"). פגיעת הרכב הפוגע ברכב התובע גרמה להדיפת רכב התובע אל עבר התובע, שהיה בדרכו להכנס לרכבו, וגרם לו ליפול ארצה ולהפגע.

מעבר למחלוקת באשר לגובה הנזק (אליו אתיחס בהמשך בקצרה) קיימת בין הנתבעות מחלוקת מי מהן חבה כלפי התובע, כאשר כל אחת מהן טוענת שהאחרת היא החייבת בפיצויו.

לטענת הנתבעת 1 התובע לא עשה "שימוש" ברכבו בעת התאונה שכן טרם היה במהלך הכניסה לרכבו. נתבעת זו מסתמכת על הודעת התובע ותשובתו לשאלון לפיהם הוא היה בסמוך לרכב אך טרם עשה פעולה שיש לראותה כפעולה של עליה לרכב או כניסה לתוכו, ולפיכך יש לראות את רכבו כ"חפץ" שנהדף אל התובע כתוצאה מפגיעת הרכב הפוגע ולחייב רק את נתבעת 2.

לעומתה טוענת נתבעת 2 כי מגרסת התובע כפי שפורטה בתשובות לשאלון עולה כי התובע היה במהלך הכניסה לרכבו, לאחר שילדיו כבר נכנסו אל הרכב והוא התקרב לרכב בעקבותיהם. לטעמה העובדה שטרם נוצר מגע בין התובע לבין הרכב בעת התאונה איננה מחייבת את המסקנה שתהליך הכניסה לרכב טרם החל.

מעבר לכך טוענת הנתבעת 2 כי יש לראות את רכב התובע כ"רכב מעורב" גם באם לא התחיל השימוש בו, שכן רכב התובע חנה במקום אסור לחניה (כפי שמעידות תמונות שצורפו על ידה) ויצר סיכון תעבורתי שהתממש בעקבות סטיית הרכב הפוגע ממסלולו.

כל אחד מהצדדים הביא פסיקה שונה התומכת בעמדתו, וכידוע, קו הגבול התוחם את רגע תחילת פעולת הלוואי המוגדרת כאחד מהשימושים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, הינו נושא המעסיק רבות את הפסיקה ונדמה כי בתוך "ים" הפסיקה, יכול כל צד למצוא פסק דין התומך בעמדתו, כאשר כל מקרה, כמובן, נדון על פי הנסיבות הספציפיות שלו.

במקרה דנן השכילו הנתבעות, בין היתר לנוכח גובה הנזק, להסכים להסדר הדיוני שאינו מצריך הכרעה דיכוטומית בשאלה מתי בדיוק התחילה "כניסת" התובע לרכבו, ובאיזו מידת קרבה צריך התובע להיות לרכב על מנת שיקבע כי החל השימוש ברכבו. ממילא מצאתי כי יש טעם רב בטענת הנתבעת 2, כי גם באם לא הוחל השימוש ברכב התובע יש לראותו כ"רכב מעורב" בתאונה בשל החניה במקום אסור אשר על פני הדברים מתנאי הכביש הצר למדי יש לראות חניה כזו כיוצרת סיכון תעבורתי, שהוא בין היתר, צמצום יכולת התמרון של רכב שנסע בכביש ונהגו איבד שליטה עליו, כפי שהיו הנסיבות כאן. במקרה כזה יש לראות את שני הרכבים כרכבים מעורבים ולהחיל עליהם את הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.

במכלול הנסיבות ולנוכח ההסדר הדיוני אני מוצאת שיש לחלוק את החבות בין הנתבעות כך שנתבעת 1 תישא ב-60% מהחבות ונתבעת 2 תישא ב-40%.