ת"א 61680-07-14 דרסה נ' מונסונגו ואח'

זוהי תביעה לדמי תיווך.

התובע הינו בעל זיכיון למשרד תיווך מקומי מטעם חברת רימקס.

הנתבעת 1 (להלן "המוכרת") ואחיה היו יורשי דירה ברמת גן (להלן "הדירה"). ביום 14.4.13 חתמה המוכרת על הסכם בלעדיות לשירותי תיווך, עד ליום 14.9.13.

18.9.13 חתמו הנתבעים 2,3 (להלן "הקונים") על טופס הזמנת שירותי תיווך. אין מחלוקת כי קודם למועד זה, ולפני 14.9.13, הראתה להם נציגה מטעמו של התובע את הדירה וכי באותו ביקור לא פגשו את המוכרת.

ניסיון התיווך למכירת הדירה באותה עת לא צלח, תקופת הבלעדיות הסתיימה, ונציגת התובע המשיכה להראות לקונים נכסים אחרים.

בדיעבד, נתקלו הקונים בשלט למכירת הדירה, אותו תלתה המוכרת והודיעו על כך לנציגת התובע. בסופו של יום, ניהלו מו"מ בסיוע אחד מחבריהם, וביום 13.11.13 רכשו את הדירה.

לטענת התובע הינו זכאי לדמי התיווך לו התחייבו שני הצדדים, המוכרת והקונים כאחד.

המוכרת טוענת כי משהסתיימה תקופת הבלעדיות הודיעה לתובע כי אין היא זקוקה לשירותיו ואף פנתה לחברה אחרת אשר הכינה תכנית עבודה לשיפוץ הדירה ושילמה לה סכום של 9,000 ₪ בגין כך. בעת שפנו אליה הקונים, לא ידעה כלל כי היו בקשר קודם עם נציגת התובע או כי ראו את הדירה קודם לכן- באמצעותה. לטענתה, הסכימה להוריד ממחיר הדירה ביודעה כי אינה חייבת דמי תיווך לאיש, וכי התובע לא היה הגורם היעיל לקשירת העסקה שנחתמה.

הקונים טוענים כי במהלך המו"מ הסכימה נציגת התובע להפחית את דמי התיווך ולהעמידם על 15,000 ₪. לאחר שהסתיים המו"מ בכישלון, הודיעה להם נציגת התובע כי המוכרת איננה מעוניינת למכור את הדירה, ומשהתחדש, לא היה התובע או מי מטעמו מעורב בו כלל, ולא היה הגורם היעיל לעסקה, אשר נסגרה בתנאים שונים מאלו שנדרשו בתחילה.

ביום 4/11/15 הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

מונחים לפני כתבי בי- דין, תצהירי הצדדים וסיכומיהם.

הנני קובעת כי המוכרת תשלם לתובע סכום של 11,000 ₪, וכי הקונים ישלמו לו סכום של 22,000 ₪. הסכומים כוללים מע"מ.