מתן תוקף להסכם פשרה והסכם מימוש בין הפטריארכיה היוונית לבין ועד הנוצרים

1.ביום 12.2.1996 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט ד' ביין, אשר הכריע במחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בנוגע לזכויות במקרקעין שבכפר סמיע שבגליל (ת"א 832/95). בגדרו של פסק הדין והחלטה שניתנה לתיקונו, קבע בית המשפט כי חברי ועד הנוצרים האורתודוכסים בכפר סמיע, חברי הקהילה המקומית, הם בעלי הזכויות בחלקות המקרקעין השונות ובהן חלקה 20 בגוש 19205 עליה החלו עבודות לבניית כנסיה.

על פסק דין זה הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון (ע"א 2369/96; 2377/96). במהלך השנים ובטרם הוכרעו הערעורים, הושגו הסכמים בין הנתבעים כאן לבין נציגי הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים, שיחדיו מהווים הסכם פשרה לפתרון כל המחלוקות ביניהם. הסכמי הפשרה הוגשו לאישורו של בית המשפט אולם בטרם אושרו נטען כי ההסכמים אינם תקפים. ההליך הנוכחי עוסק בשאלת תוקפם של המסמכים המהווים יחדיו את הסכמי הפשרה בין הצדדים.

2.המחלוקת העיקרית בין הצדדים עוסקת בשאלה האם הסכמי הפשרה אושרו על ידי "הסינוד הקדוש", גוף אשר על פי הנטען הינו הגורם המוסמך היחיד בפטריארכיה לאישור הסכמים והאם בכלל נדרש אישורו. עוד חלוקים הצדדים בשאלה האם הסכמי הפשרה תקפים אף כי לא אושרו ולא נחתמו על ידי יוסף נעמאן נאסר – התובע מס' 2.

רקע

3.הכפר סמיע שוכן באזור הגליל ממערב ליישוב פקיעין. מרבית תושבי הכפר הינם בני העדה הדרוזית וחלקם הינם נוצרים בני העדה היוונית אורתודוכסית החיים במקום מזה שנים רבות. בכפר מצויה כנסיה ישנה וקטנה שנבנתה כבר בשנת 1927 ומשמשת את בני הקהילה בכפר. מדובר בכנסיה המשרתת את הנוצרים בני העדה היוונית האורתודוכסית של ירושלים. עדה זו קרויה גם העדה הרומית אורתודוכסית.

4.עדה זו המוכרת בישראל פועלת באמצעות הפטריארך, שהוכר כנציג העדה עוד בתקופת השלטון העותומאני בישראל, מכוח צו מלכותי "ביראט" משנת 1315. ההכרה באישיותה המשפטית של הפטריארכיה לשאת בזכויות וחובות ולהיות בעלת נכסים הוכר גם בדוח ועדת ברטרם-לוק שהוקמה בשנת 1921 על ידי הנציב העליון בארץ ישראל (ראו דו"ח הוועדה שהוגש ביום 14.5.2014). גם בתי המשפט בישראל הכירו באישיותה המשפטית ובזכותה של הפטריארכיה להיות בעלת זכויות במקרקעין בישראל ולשאת בחובות וזכויות (ראו למשל ע"א 272/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עיריית רמלה, פ"ד לו(3) 670 (1982)).

5.הפטריארכיה הינה בעלת נכסי מקרקעין בכל רחבי ישראל. גם באזור כפר סמיע היו על פי הנטען לפטריארכיה זכויות בחלקות מקרקעין שונות. זכויות אלו לא היו רשומות, וענייני הפטריארכיה בכפר והנכסים שנטען כי היו בבעלותה הוסדרו באמצעות נציגי הפטריארכיה שמונו על ידי הפטריארך של ירושלים (ראו פסק דינו של השופט ביין בת"א 832/95 (להלן "פסק דין ביין") הנ"ל עמ' 17). לקראת עריכת הסדר זכויות במקרקעין באזור הכפר נערכה בשנת 1957 אסיפה של בני העדה בכפר ומונו שני נציגים להסדיר את רישום הזכויות במקרקעין של העדה.

6.בעקבות תזכורת תביעה שהגישו הנציגים שמונו לפקיד ההסדר, נרשמו הזכויות במקרקעין של העדה כמקרקעי ווקף בלשכת רישום המקרקעין. לפי האמור בפסק דינו של השופט ביין, תחילה נרשמו הזכויות במקרקעין על שם "בא כוח העדה האורטודוכסית בכפר סמיע בהיותו נאמן על רכוש העדה בכפר הנ"ל", ובעקבות בקשה לתיקון שונה בשנת 1995 הרישום כך שהזכויות נרשמו על שם "באי כוח העדה הרומית אורטודוכסית המקומית בכפר סמיע בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר" (ראו תזכורת התביעה שצורפה למוצג ת/24 ובקשה לתיקון הטעות שהוגשה על ידי עו"ד ו' מנסור, סומנה מוצג 51 בנספחי התצהיר ת/6).

7.בתחילת שנות ה – 80 החלו בני העדה לפעול להקמת כנסיה חדשה בכפר שתשמש כבית תפילה ומרכז תרבות לבני הקהילה. הואיל וכל האדמות שנרשמו כאדמות ווקף היו מצויות מחוץ למרכז הכפר, הציע מר נעמאן נאסר ז"ל, אביו של התובע 2, להעמיד לרשות העדה חלקה שהייתה בבעלותו הידועה כחלקה 20 בגוש 19205 (להלן: חלקה 20) (נסח הרישום צורף כנספח ב' לתצהירו של התובע 2 בבקשה לצו זמני). בהתאם הוסכם בין מר נעמאן נאסר ז"ל לבין הפטריארכיה לבצע עסקת חליפין, כך שחלקה 20 תועבר לפטריארכיה ובתמורה יקבל המנוח זכויות בחלקה 59 בגוש 19204. כן הוסכם כי המנוח יפעל להקמת כנסיה על חלקה 20.