ת"א 61444-12-15 ללוצ'ה ואח' נ' עירית ירושלים

בפניי בקשה לדחייה על הסף.

1. התביעה שבכותרת היא תביעה כספית. התובע הוא הקדש דתי על שם המנוחה הגב' אסתר ללוצ'ה (להלן – התובע או ההקדש). הנתבעת היא עיריית ירושלים (להלן – הנתבעת). בכתב התביעה נטען, כי ביום 4.2.1957 הכריז בית הדין הרבני על הקמתו של ההקדש (ראו שטר הקדש, נספח א' לכתב התביעה). על פי שטר ההקדש, בהקדש נכללו כל הנכסים אותם הותירה המנוחה לאחר מותה. כן נטען בכתב התביעה, כי בין הנכסים האמורים נכלל גם בניין הבנוי על חלקה בשטח של 215.46 מ"ר הידוע כספר 1015 דף 6670 והידוע גם כגוש שומה 30054 חלקה 62 הממוקם מצפון לשער שכם בתפר שבין העיר המערבית לעיר המזרחית (להלן – הנכס). התביעה שבכותרת עוסקת בנכס האמור. לפני הקמת המדינה הנכס היה מצוי בשטח ההפקר שבין המדינה לבין ירדן. בשנת 1967 הנכס הושב לשליטה ישראלית. על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2011 מונו נאמנים להקדש. בהמשך לכך, כך נטען, התברר, כי הנכס הופקע על ידי הנתבעת. הסעד לו עותר ההקדש הוא פיצוי כספי בגין ההפקעה הנטענת (2,872,297 ₪).

2. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף. על פי הטענה, ההקדש הוא בעל אישיות משפטית מוגבלת אשר קיימת לו הזכות להירשם כבעל זכויות במקרקעין. ברם, אין בכך כדי להצביע על כשרות משפטית ועל היכולת לתבוע ולהיתבע. הנתבעת הפנתה, בהקשר זה, לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 2364/04 הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (25.5.10).

3. דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

נקודת המוצא לדיון מצויה בפרשת הרן הנ"ל. באותה פרשה עלתה לדיון שאלת כשרותו המשפטית של הקדש דתי שנוצר בפני בית הדין הרבני בשנת 1955. בית המשפט העליון קבע, כי על הקדש כאמור לא חלות הוראות חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 (להלן – חוק הנאמנות) בהמשך לכך דן בית המשפט העליון בטענת המערערים שם, כי יש להורות על ביטול רישומם של מקרקעין על שם ההקדש הדתי האמור, הואיל ואינו אישיות משפטית. הטענה נדחתה. בית המשפט ציין (בפסקה 13 לפסק דינה של הנשיאה, כב' השופטת ד' ביניש), כי אין מניעה לרישום הזכויות במקרקעין שהוקדשו בהקדש דתי יהודי בפני בית דין רבני לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, על שם ההקדש הדתי עצמו. בית המשפט נמנע מקביעת עמדה בשאלה האם להקדש כאמור כשרות משפטית מלאה, לכל דבר ועניין, ועמד על כך שאפשרית אישיות משפטית מוגבלת. לא ננקטה, אפוא, עמדה "בשאלת כשירותם המשפטית של הקדשות דתיים בתחומים שאינם נוגעים לבעלות על זכויות במקרקעין או להחזקה בהם".

4. במקרה הנוכחי, אין מחלוקת כי ההקדש נוצר (1957) לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות. ההקדש טוען לזכותו לקבל פיצוי כספי בגין הפקעת נכס שהוקנה לו. מדובר בעתירה לסעד הנובעת מטענה לפגיעה בזכויותיו הקנייניות של ההקדש בנכס. משהוכרה בעניין הרן הנ"ל כשרותו של הקדש להחזיק בנכס מקרקעין ולהירשם כבעל זכויות בו, נגזרת מכך בהכרח כשרותו לנקוט בהליכים הנדרשים על מנת להגן על זכויות אלה, ולתבוע סעד בגין פגיעה בהן. מסקנה זו נגזרת מן העיקרון היסודי, לפיו "הסעד הוא פונקציה של הזכות" (ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2) 278 (1988) בעמוד 292 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק). באופן דומה פסק בית המשפט העליון, כי "הסעד אינו אלא טפל לזכות, ובמקום שיש זכות יש סעד: ubi jus ibi remedium" (דברי כב' השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199 (1999) בעמוד 268). לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי זכות הגישה לבתי המשפט הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון כזכות הניצבת אף מעל זכויות יסוד, בהיותה "תנאי הכרחי וחיוני" למימושן של אותן זכויות (ראו דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95‏ ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ''ד נא(3) 577 (1997), בעמוד 629). דברים אלה יפים במישרין לעניין שבפניי.

5. לכל האמור אוסיף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נפסק, לא אחת, כי סילוק על הסף הוא "סעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על – פי העובדות והטענות העולות מתביעתו" (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני לו(2) 151(1981), בפסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט ד' לוין). המקרה הנוכחי אינו נופל לגדר המקרים האמורים.

6. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, כי הנכס נשוא התביעה אינו מצוין במפורש בשטר ההקדש. עניין זה טעון בירור עובדתי, ואין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק סילוק על הסף, סעד המבוסס על כתבי הטענות, להבדיל מבירור עובדתי של הנטען בהם.