ת"א 60989-12-13 בן חיים נ' רשם החברות

בעניין: "בקשה למתן צו למסירת שאלון ומתן פרטים נוספים" (בקשה מס' 30)

אחר שעיינתי בבקשת הנתבעת, בתשובה לה, ובתגובה לתשובה, ובחנתי את המסמכים נשוא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין בקשתה של הנתבעת להידחות.

הנתבעת אינה מבחינה בין בקשה למתן צו למתן פרטים נוספים ובין בקשה למתן צו להשיב לשאלון. בהחלטתי מיום 10.5.15 - בה התקבלה בקשת הנתבעת למתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים אך לא התקבלה בקשתה להורות על מתן פרטים נוספים - נכללה הערה בהקשר זה, אולם נראה כי הנתבעת לא טרחה לשוב ולבדוק את עצמה ואת דרך הילוכה מן הבחינה הדיונית טרם הגשת בקשה זו.

ככלל, בקשה למתן פרטים נוספים נועדה למנוע טיעון מעורפל ועמום בכתבי טענות, שכתוצאה ממנו לא יהא ברור די הצורך מהן הפלוגתאות. הא ותו לא. מקובל לחלק בקשות לפרטים נוספים לשני סוגים עיקריים: האחד – פרטים נוספים הנדרשים לעניין ביסוס עילת תביעה או תביעה שכנגד. בקשות למתן פרטים נוספים בהקשר זה המוגשות ביוזמת צד שכנגד אינן שכיחות, שכן מטבע הדברים בעל הדין הרלבנטי עשוי לבכר הגשת בקשה לסילוק על הסף. השני – פרטים נוספים הנדרשים לצד שכנגד לצורך הכנת כתב טענותיו. על פי רוב, הכוונה למצב דברים שבגדרו, בשל אופן הטיעון בכתב תביעה (או בתביעה שכנגד) לא ברור לנתבע (או לנתבע שכנגד) מהן בדיוק הטענות המכוונות כנגדו, ובשל העדרם של הפרטים הנוספים, קיים לבעל הדין קושי להתגונן.

אף אחד מסוגים אלה אינו רלבנטי לענייננו. לגבי הראשון - אין טענה מצד הנתבעת לפיה לא ברור מהי עילת התביעה, או כי כתב התביעה אינו מכיל טענות אשר יכול ויש בהן כדי להקים עילת תביעה ככל שיוכחו. לגבי השני – ודומני כי זה העיקרי לענייננו – אין ולו טענה מצד הנתבעת לפיה אופן הטיעון בתביעה מקשה עליה לערוך את הגנתה כראוי. וטוב שכך. שכן אילו היתה נטענת טענה מעין זו, ראוי היה לדחותה. כתב התביעה ערוך באופן סביר בהחלט, המאפשר עריכת כתב הגנה. לא זו בלבד; הנתבעת אכן הגישה כתב הגנה מפורט וערוך כדבעי.

רק לאחר פרק זמן לא מבוטל פנתה הנתבעת לתובעת בפניה שכונתה על ידה בקשה לפרטים נוספים. אולם לאמיתו של דבר, בין דרישת הנתבעת לבין בקשה לפרטים נוספים אין דבר וחצי דבר.

בבוא בעל דין לנסח את כתבי טענותיו, מוטל עליו לעשות פעולה של מיון ולהבדיל בין ה"עובדות המהותיות" מצד אחד, שרק אותן הוא חייב לכלול בכתב הטענות, לבין "הראיות הבאות להוכיח אותן" מצד שני, שאותן לכאורה ועל פי לשון תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות") לא זו בלבד שאין הוא חייב לצרף אלא אף נאסר עליו לצרפן, ולבין טענות משפטיות, שאותן אין הוא חייב לכלול בכתב הטענות אך מותר לו להסתמך עליהן כאמור בתקנה 74(ב) לתקנות [רע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט(2) 40, 42-43 (1995) ("פס"ד אל הוזייל")].

לכלל זה ישנם חריגים, כגון החובה לציין הוראות חיקוק שבנוגע להפרתן הנטענת מועלית טענה בדבר הפרת חובה חקוקה (תקנה 74(א) לתקנות); החובה לציין עובדות מדוייקות לרבות פרטים ותאריכים מקום בו נטענות טענות תרמית וכיו"ב (תקנה 78 לתקנות); ועוד. לכלל זה, ולמעשה לפרשנותה הסבירה של תקנה 71(א) הנ"ל, ישנו עדכון בדמות הוראתה המתוקנת של תקנה 75 לתקנות, המחייבת כיום צירוף כל מסמך הנזכר בכתב טענות, ולא רק "מסמך מהותי". אולם הכלל כפי שמצא ביטוי בפס"ד אל הוזייל והובא לעיל משקף את ההלכה הפסוקה הרלבנטית לרובם המכריע של המקרים.

ודוק; בפס"ד אל-הוזייל הנ"ל התקבל ערעורה של המדינה שכן התקבלה טענתה כי הפרטים שדורש הצד שכנגד הינם בגדר "טיעון עובדתי קונקרטי", וכי הטיעון הקונקרטי המתבקש שייך לתשתית הראייתית באמצעותה עשויה המדינה לבסס את טענותיה. בענייננו, עותרת המדינה שוב ושוב לחייב את התובעת בפרטים נוספים שאינם אלא "טיעון עובדתי קונקרטי". כך, לדוגמא, מה שמו המדוייק של רואה החשבון עמו התייעצה התובעת לפי הנטען בסעיף 7 לכתב התביעה המתוקן, או מה שמם של העובדים הנזכרים בסעיף 8 לכתב התביעה המתוקן.