לפני תביעה למתן צו מניעה קבוע וצווי עשה (הריסה, פינוי וסילוק יד).
1.התובעת היא מסדר נזירים קתולי עולמי וממונה מטעם הוותיקן על השמירה והאחזקה של הנכסים הקדושים לנצרות בארץ הקודש. עם נכסיה נמנה מתחם הכנסייה "סנט ג'והן" השוכן בסמוך לחומות ולמגדלור עכו העתיקה בשטח כולל של כ 1263 מ"ר על פני חלקות 127,128, 129 ו- 130 בגוש 18011 (להלן:"מתחם הכנסייה"). הנתבע מתגורר בצמוד למתחם הכנסייה בדירת מגורים השייכת לכנסייה המרונית (להלן: "דירת הנתבע") ובשנים האחרונות מנהל כנגדו הווקף המרוני הליכי פינוי מאותה דירה.
2.לטענת התובעת, הגם שזכויותיה במתחם אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, משך מאות שנים היא נוהגת בכל שטחיו כמנהג בעלים לכל דבר ועניין. אחת מחצרות הכנסייה נמצאת בחלקו המזרחי של המתחם בגבולות החלקות 127,128 ו- 129 של גוש 18011 (להלן: "חצר הכנסייה"). הגישה העיקרית אל חצר הכנסייה מתוך העיר העתיקה היא דרך מעבר ציבורי פתוח מרחוב ההגנה בעכו. לטענת התובעת, הנתבע השתלט על השטחים הפתוחים שמחוץ לדירתו. תחילה בנה הנתבע או אביו, בתוך החצר הצמודה לדירתו והנמצאת בתחומי חלקה 129 מבנה והחלו לנהל בו נגריה, בהמשך הם הרחיבו את המבנה המקורי האמור אל עבר חצר הכניסה ולכיוון המעבר כאשר גם הרחבה זו בוצעה במלואה בתחומי חלקה 129. בנוסף הם סגרו את המעבר משני כיווניו. בפתח הצפוני שברחוב ההגנה הותקנה דלת ברזל ואילו בצדו הדרומי, בקצה ההרחבה של הנגרייה - הוקם קיר באורך של כ 4 מטרים (להלן: "הקיר הדרומי"). לאחר מכן, בקו ניצב לקיר הנ"ל, גם הותקנה דלת ברזל. כתוצאה מכך נוצר במקום מבנה סגור ומקורה (להלן: "מבנה הנגרייה") אשר חסם לחלוטין את המעבר אל חצר הכנסייה מרחוב ההגנה וגם פלש אל תוך החצר.
3.התובעת טוענת כי השתלטות הנתבע על המקום הושלמה כאשר בפתח הכניסה המזרחית אל חצר הכנסייה התקין הנתבע שער ברזל ונעל אותו. לטענת התובעת, על אף ההליכים שננקטו כנגד הנתבע חצר הכנסייה נותרה חסומה לחלוטין מצפון ועל חלקה הצפוני ניצב, כבעבר, מבנה הנגרייה הבלתי חוקי. התובעת טוענת כי מיד כאשר התגלתה השתלטות הנתבע על חצר הכנסייה והמבנים שהיו בה, היא פנתה אל בית המשפט וקיבלה צו זמני מתאים כנגד הנתבע (ת.א. 3483/85).
4.התובעת טוענת כי כאשר ביקשה ליישם את הצו כנגד הנתבע, נקט זה כנגד אנשיה באלימות קשה ולכן תחת להמשיך בהליך המשפטי כנגדו, נחתם ביום 3/2/86 בין הצדדים הסכם שכירות בלתי מוגנת במסגרתו השכירה התובעת לנתבע את החצר כולה ואת המחסנים שהיו בה באותו העת. באשר למבנה הנגרייה נקבע בהסכם כי הרצועה של כ 80 ס"מ בתוך הנגרייה לאורך כל הקיר הדרומי של המבנה שייכת לתובעת ומהווה חלק בלתי נפרד מהמושכר.
5.לטענת התובעת, בסמוך לשנת 1995 נודע לה כי במושכר בוצעו על ידי הנתבע עבודות ופעולות נוספות. התובעת אשר ראתה בכך הפרת חוזה, הודיעה לנתבע על סיום השכירות ודרשה ממנו לסלק ידו מהמושכר. משהנתבע לא נענה לדרישתה הוגשה נגדו תביעה חוזית לפינויו מהמושכר (ת.א. 1737/96 (שלום עכו)) וביום 24/7/02 ניתן פס"ד בתביעה במסגרתו ציווה בית המשפט על פינוי הנתבע מהמושכר. ערעור שהגיש הנתבע על פסק הדין נדחה.
6.התובעת טוענת כי גם לאחר מתן פסק הדין, לא פינה הנתבע את שטחי התובעת ופסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת (תיק מס' 10-03111-03-16). ביום 10/1/07 בוצע הליך הפינוי, הדלת שחסמה את המעבר נפרצה והמנעול הוחלף, שער הברזל שסגר על החצר מצד מזרח נפרץ אף הוא והמנעול החולף, המעבר ושטח הפלישה פונו מכל חפץ והכל הוזז לתוך שטח הנגרייה שנותר בחזקת הנתבע. עם זאת, באותו היום לא נהרס החלק בנגרייה החוסם את המעבר ואף לא הקיר הדרומי הפולש לחצר הכנסייה. מספר בקשות שהגיש הנתבע למניעת השלמת הליך הפינוי, נדחו. ניסיונות נוספים מצד התובעת להשלים את הליך סוכלו על ידי הנתבע, אשר אף ניצל את חלוף הזמן ותפס בחזרה את החזקה ברוב השטחים מהם פונה ומנע מהנתבעת להשתמש גם באותם חלקי החצר שהוחזרו לידיה.
7.התובעת טוענת כי הנתבע סיכל את ניסיונות הנתבעת לבצע חפירות ארכיאולוגיות במקום לחשיפת שרידי הכנסייה, פיזר בשטח אבנים ופסולת בניין וסיכל כל ניסיון לנקות את השטח. לטענתה, התנהלות הנתבע פוגעת בזכות הקניין והשימוש שלה במתחם הכנסייה ומונעת ממנה הנאה סבירה במקרקעיה. לטענתה, עצם קיומו של מבנה הנגרייה הבנוי על שטח החצר והמעבר הציבורי מהווה הסגת גבול מתמשכת במקרקעין וגם מפגע ומטרד יום יומיים. לפיכך עתרה התובעת למתן צו המורה לנתבע להרוס ולסלק מהמקום את כל מבנה הנגרייה הבנוי על שטחי הכנסייה בתחומי חלקה 129, למתן צו המורה להסיר ולסלק מהמקום את הדלת החוסמת את המעבר מרח' ההגנה, למתן צו עשה או צו הצהרתי שיאפשר לתובעת להקים קיר שיתחם את חצר הכניסה מכיוון צפון וישמש כאמצעי הפרדה בין אותה חצר לבין המקרקעין בתחומי חלקה 129 המוחזקים על יד הנתבע, למתן צו מניעה המורה לנתבע או מי מטעמו להימנע מלהימצא בשטח חצר הכנסייה וכן להימנע מלחסום את המעבר או הגישה אל אותה חצר ולמתן צו מניעה קבוע המורה לנתבע או מי מטעמו להימנע מכל פגיעה בכל שימוש סביר של התובעת או מי מטעמה בשטח חצר הכניסה ולרבות לצורך ביצוע חפירות ארכיאולוגיות או עבודות פיתוח במקום.
8.במהלך ניהול ההליך דכאן, צמצמה התובעת בהודעתה מיום 7/1/16 את סעדי התביעה לשניים בלבד ועתרה למתן צו מניעה אשר ימנע מהנתבע להימצא בחצר הכנסייה ומלהפריע לתובעת לעשות שימוש בכל מתחם הכנסייה לרבות בשטח החצר בין היתר לצורך ביצוע חפירות ארכיאולוגיות או עבודות פיתוח, בכפוף לדינים הרלבנטיים. כן, עתרה התובעת, למתן צו אשר יבטיח את זכות הגישה חופשית של התובעת והציבור כולו אל חצר הכנסייה מכיוון רחוב ההגנה.
9.הנתבע טוען כי אין לתובעת כל זכויות רשומות במקרקעין נשוא התביעה. לטענתו, בניגוד לטענות התובעת לעניין זה אין כל פסיקה בנוגע לזכויות התובעת בחלקות 127 ו- 129 בגוש 18011. הנתבע טוען כי המעשים המיוחסים לו ומוכחשים על ידו, אירעו לפני שנים רבות ולכן התביעה כנגדו התיישנה. הנתבע טוען כי משפחתו מחזיקה בדירה ובנגריה מזה עשרות שנים, עובר לקום המדינה, כאשר עבודות הבניה המפורטות בכתב התביעה, בוצעו על ידי אביו המנוח.
10.הנתבע טוען כי המעבר הנטען בכתב התביעה, אינו מעבר כלל וכלל כי אם חלק בלתי נפרד מהנגרייה וממילא העילה בכל הנוגע למעבר הנטען, ככל וקיימת, התיישנה זה מכבר. לטענתו הוא ומשפחתו נהגו מנהג בעלים, בין היתר על כל חלקי הנגרייה שנבנתה כאמור לפני עשרות שנים. לטענתו, ככל שאכן היה מעבר במקום כטענת התובעת הרי שזה איננו משמש כמעבר בפועל מזה עשרות שנים ואף מן הטעם הזה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות או שיהוי.
11.הנתבע טוען כי במועד בו חתם על הסכם השכירות, לא טענה התובעת לזכויות כלשהן בחלקה 129 ומההסכם עולה כי היא בעליה של חלקה 128 בלבד וכן לא צוינה בהסכם זכות מעבר מחלקה 129 לחלקה 128. הנתבע מתנגד לאופן בו מפרשת התובעת את פסקי הדין אשר ניתנו בעניינם של הצדדים עד כה וטוען כי התובעת כלל אינה זכאית לסעדים להם היא עותרת בכתב התביעה. משכך, עתר הנתבע לדחיית התביעה כנגדו.
דיון:
סמכות עניינית:
12.הנתבע טען כי בית משפט זה נטול סמכות עניינית להורות על מתן צו הריסה כפי שנדרש בידי התובעת. הפסיקה קובעת כי כאשר הסעד הנדרש בתובענה הוא "הריסה" הרי שהסמכות נתונה לבית משפט השלום. ראה בש"א 4209/03 קעדאן נ. רסמי (ניתן ביום 24/3/03) וכן ת.א. 3036/01 נציגות הבית המשותף נ. ריבלין (ניתן ביום 18/9/03). מעבר לכך, בפסק הדין אשר ניתן בת.א. 1736/96 בעניינם של הצדדים, ניתן סעד של הריסת הקיר הפולש אל חצר הכנסייה ומשכך, נראה כי הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית, מוטב היה לולא העלה אותה הנתבע.