ת"א 60682-05-16 ברק נ' רובינשטיין

לפניי בקשה מטעם התובע להטלת עיקול זמני (במעמד שני הצדדים) על נכסי המשיבה.

טרם אגש לדון בשאלה המשפטית המונחת על הכף אני מוצאת לנכון לציין כי הדיון בסעד זמני זה תחילתו בדרך חתכתים, שכן משהוגשה לראשונה הבקשה למתן צו עיקול זמני, סברתי שאין לדון בה במעמד צד אחד, ולכן הוגשה תגובת המשיבה ותשובה לתגובה. בהמשך, ובצילה של שביתת עובדי המנהלה של בתי המשפט ותקלת מחשב , ניתנו על ידי שתי החלטות סותרות באשר לסעד הזמני. בו ביום הבהרתי לצדדים כי נחתמו על ידי שתי החלטות סותרות המעידות על התלבטותי, אך ההחלטה הקובעת, הינה ההחלטה שבמסגרתה הוטל צו העיקול הזמני על נכסי המשיבה. מאחר ולא הייתה הנמקה בצד החלטתי, הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור על החלטתי במסגרת רע"א (מחוזי ת"א) 30963-09-16. ביום 19.9.16 ניתנה החלטה מפי כב' השופטת אביגיל כהן לפיה עליי לתת החלטה מנומקת, תוך שאיני כבולה להחלטתי הקודמת, וכך אעשה.

שורשיה של המחלוקת בתיק זה מכוחה מסתעפת הבקשה למתן סעד זמני, נטועים למעשה בברית הנישואין שכרתה המבקשת עם מר משה רובינשטיין בעלה (להלן: "משה") בשנת 1971 (להלן: "מועד הנישואין"). מתוקף נישואין אלה , המבקש הגיש כנגדה את התביעה במסגרת ההליך העיקרי, במסגרתו הוא תובע מהמשיבה סך של 600,000 ₪, וזאת בהתבסס על מארג יחסים עסקיים שלו עם משה או ליתר דיוק , בהתבסס על פסק בוררות שניתן ביום 16.5.13 לטובת המבקש כנגד משה. בפסק הבוררות נפסקו לזכותו של המבקש פיצויי קיום עקב הפרת הסכם הפצה.

לימים, נפתחו כנגד משה הליכי פש"ר, ניתן צו כינוס ומונה מנהל מיוחד שאישר את סכום החוב של המבקש כנגד משה במסגרת הליכי הכינוס. סכום התביעה העיקרית כנגד המשיבה נקבע ע"י המבקש בהתאם לציפייתו לתנובת הליכי הכינוס.

בד בבד להגשת התביעה העיקרית, עתר המבקש להטלת צו עיקול זמני על חלקה של המשיבה מתמורת מכירת הזכויות שלה ושל בן זוגה בנחלה שבמושב שרונה. וכן עתר להטיל צו עיקול זמני על זכויות המשיבה בבית המגורים בשער אפרים השייך לבני הזוג.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקש תביעתו כנגד המשיבה מבוססת על הלכת השיתוף בחובות, ולהערכתו סיכוייה גבוהים. לאור מועד הנישואין חוק יחסי ממון לא חל על מערכת היחסים בין המשיבה למשה וחל עליהם משטר שיתופי. גם הנתונים העובדתיים באשר למערכת זוגית זו מבססת את השיתוף ולפיכך מתקיימת הלכת השיתוף בנכסים העיסקים והמשפחתיים. והכך גם באשר לחובות שנוצרו ברכוש המשותף, בין אם מדובר בחוב אישי ובין אם מדובר בחוב עסקי.

המבקש מפנה להלכה הפסוקה בעניין זה לפיה בהתגבש השיתוף בין בני הזוג, נוצרת יריבות ישירה בין בן זוגו של החייב לבין הנושה בגין החוב המשותף. החוב של משה כלפי המבקש אינו חוב אישי אלא נוצר במסגרת העסקית הרחבה של בני הזוג, ומתוך מטרה למקסם את רווחיהם הכלכליים. המשיבה היתה שותפה לפגישות שנערכו בין המבקש למשה בטרם נכרת הסכם ההפצה וגם באלה שלאחר חתימתו. היא נטלה חלק פעיל בפגישות וגילתה מעורבות רבה וכך גם בהליכי הבוררות שהתנהלו כנגד משה.

לאור העובדה שהמשיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהמיזם העסקי שתנהל בין משה למבקש, וכשם שהיא הייתה מרוויחה ממנו היה עליה לשאת בחוב שנוצר בגינו. לפיכך טוען המבקש כי סיכויי התביעה גבוהים. במידה ולא יינתן צו עיקול על חלקה של המשיבה בנכסים, הדבר יכביד על ביצוע פסק הדין ע"י המבקש.

בתגובה טוענת המשיבה כי התביעה כולה מבוססת על פסק בורר שהוביל את משה אל הליכי פשיטת הרגל וכעת מנסה המבקש לשים ידיו על כספי המשיבה שעה שהוא יודע, כי הם מיועדים לפדיון נכסיה והבטחת מחייתה בתנאים מינימאליים, בהגיעה לגיל השלישי, זאת לאחר שירדה מנכסיה כתוצאה מפסק הבוררות עצמו.