ביהם נ' לנדאו ואח'

א. כללי 

1. לפניי תובענה על סך של 17,976 ₪. בבסיס התובענה טענת התובעות כי נתבע 1, שמונה לכהן כנציגות חיצונית של דיירי בניין שבו הן מתגוררות (להלן: הנתבע), עשה שימוש בשני שיקים שמסרו לו על סכום כולל של 7,976 ₪, שלא בהתאם להוראות שניתנו ביחס אליהם; וכי נתבע 2, שנתן לנציגות שירותים משפטיים שונים, פרע את אחד השיקים שלא כדין. סכום התובענה מורכב מסכום השיקים, ומפיצוי בסך של 10,000 ₪.

   ב. רקע וטענות הצדדים

2. ברחוב רבי עקיבא 20 בירושלים שוכן לו בית הראוי להירשם כבית משותף, וכולל ארבע דירות. התובעות הן בעלות אחת הדירות. בין בעלי הדירות קיים סכסוך מר וארוך שנים, אשר הניב הליכים רבים שהתנהלו ומתנהלים בערכאות שונות. היחסים העכורים הביאו לכך שביום 14.7.13 החליט המפקח על רישום המקרקעין למנות נציגות בית משותף חיצונית (ההחלטה צורפה כנספח א לכתב התביעה). מבין שלוש הצעות שהונחו לפניו, בחר המפקח למנות את הנתבע. בהחלטה נקבע כי המינוי יהיה למשך שנה, עד לסוף חודש יולי 2014.

3. כתב התביעה הוגש לקראת תום תקופת מינויו של הנתבע, והתובעות טענו בו, כאמור, כי הנתבע עשה שימוש בשני שיקים שמסרו לו, בניגוד להוראות המחייבות לגביהם.

   השיק הראשון הוא שיק על סך של 4,550 ₪, שנמשך לפקודת נציגות הבית המשותף (נספח ג לכתב התביעה). לטענת התובעות, שיק זה נמסר לנתבע בעקבות דרישתו מבעלי הדירות לשלם סך כולל של 20,000 ₪ לצורך ביצוע עבודות שהנציגות חויבה לבצע בפסק דין שניתן נגדה (נספח ב לכתב התביעה). התובעות טענו כי הבהירו לנתבע שהתשלום מיועד אך ורק למטרת ביצוע אותן עבודות (נספח ג לכתב התביעה), אולם בפועל השיק נפרע, ואילו העבודות לא בוצעו.

   השיק השני הוא שיק על סך של 3,426 ₪ שנמשך לפקודת נתבע 2 (נספח ו לכתב התביעה). לטענת התובעות, שיק זה הועבר לנתבע מכוח הסכם פשרה בתביעה שהגישה נגדן הנציגות. בהסכם הפשרה נקבע כי התובעות תעברנה לנציגות את הסכום הנזכר, וכי זה יועבר לנתבע 2 אם באסיפה כללית של דיירי הבית יוחלט לשכור את שירותיו המשפטיים (נספח ד לכתב התביעה). לטענת התובעות, האסיפה הכללית לא החליטה לשכור את שירותי נתבע 2 (נספח ה לכתב התביעה), אולם בניגוד להסכם מסר הנתבע את השיק לנתבע 2, שפרע אותו (נספח ט לכתב התביעה).

   בגין ההתנהלות הנזכרת עתרו התובעות לחייב את הנתבע להשיב להן את סכומי שני השיקים, ולחייב את נתבע 2 להשיב להן את סכום השיק השני. כמו כן עתרו התובעות לחייב את שני הנתבעים "בפיצוי עונשי ועבור עוגמת הנפש" בגין התנהלותם, בסך של 10,000 ₪. העתירה לפיצוי מצד הנתבע התבססה גם על טענת התובעות כי הנתבע עשה שינוי שלא כדין בשיקים אחרים שנתנו לו לצורך תשלום שכר טרחתו, בכך שהוסיף על גביהם את שם בנו כנפרע נוסף (נספח י לכתב התביעה). 

4. בכתב הגנתו לא הכחיש הנתבע כי השיק הראשון על סך 4,550 ₪ אכן לא שימש לצורך ביצוע העבודות שלשם ביצוען הוא נמסר. הנתבע טען כי עבודות אלה לא בוצעו בשל העדר שיתוף פעולה של דיירי הבית המשותף, וכי סכום השיק הופקד בקופת הנציגות ו"תועל להוצאות שונות ואחרות של הנציגות", כלשונו. אשר לשיק הנוסף טען הנתבע כי הסכם הפשרה לא התממש, וכי הוא פעל לצורך שכירת שירותיו המשפטיים של נתבע 2 מכוח סמכותו הכללית. הנתבע טען כי באותה עת הייתה הנציגות צד להליכים משפטיים שונים, וכי כל התנהלות אחרת מצדו בנוגע לייצוג הנציגות עלולה הייתה להיחשב לרשלנות. אשר לטענה כי הוסיף את שם בנו כנפרע על השיקים שהעבירו לו התובעות לצורך תשלום שכר טרחתו השיב הנתבע כי הוא ביקש להעביר את סכומי השיקים – שעמדו על סך של 403 ₪ לחודש - לבנו ששירת כחייל באותה תקופה; כי הוא עשה כן בתום לב; וכי חדל לעשות זאת לאחר שהתובעות פנו אליו.

5. נתבע 2 טען בכתב הגנתו כי הוא התקשר עם הנציגות, והיא מסרה לו את השיק על סך 3,426 ₪ על חשבון שכר טרחתו בגין שירותים משפטיים שהעניק לה. עוד טען נתבע 2 כי השיק נמשך לטובתו כנפרע, ובלא שהופיעה עליו הגבלה כלשהי; וכי התובעות נמנעו מלספק לו כל אסמכתא לטענתן לפיה אסור היה לו לפרוע את השיק.

   ג. ההליך

6. הסעד העיקרי שנתבע היה כאמור תשלום סך של 17,976 ₪. נוכח סכום זה הגישו התובעות את התובענה בסדר דין מהיר, וההליך התנהל לפני כבוד הרשמת הבכירה (דאז) סיגל אלבו. כבוד הרשמת הבכירה קיימה ישיבה מקדמית בהליך, ובישיבה נוספת אף החלו להישמע לפניה ההוכחות. אלא שבמהלך ישיבת ההוכחות התברר כי התובעות מבקשות לחקור את הנתבעים בפרק זמן שחרג משמעותית מזה שעליו הוסכם במקור (ומזה המקובל בהליך בסדר דין מהיר), ועל כן הורתה כבוד הרשמת הבכירה כי הדיון בהליך יוסב לסדר דין רגיל. באותו שלב הועבר ההליך לטיפולי.