ת"א 60521-10-15

1.החלטה במסגרת בקשת הנתבעים 2 – 3 להורות לתובעת לשלם אגרה על פי שווייה הממשי של תביעתה.

2.ברקע לבקשה זו תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה שעיקר עניינו במניות, שלטענת התובעת – בבעלותה, ובפגיעה בזכויותיה, שלא בהחלטה זו המקום לפרטן.

3.לטענת הנתבעים הנ"ל – שווייה הממשי של התביעה ניכר, והאגרה ששולמה בהתאם לסעדים הנקובים אינה משקפת את הראוי והנכון.

4.שני עקרונות מנחים את תקנות בית המשפט (אגרות). האחד, שאת גובה האגרה יכתיב הסעד בו נקב התובע, וראה, למשל, את תקנות 2, 3; והשני, שמי שמגדיר את טיב תביעתו, הוא התובע.

5.ואולם, התפתחה, אכן, פסיקה בכיוון אליו חותרת ההגנה, ולהערכתי הממצה ביותר, הגם שזו לא צוין בבקשה, היא ההחלטה שניתנה בת.א. (נצ') 707/09 עו"ד דאהר נ' הפטריארכיה היוונית ואח'. ייתכן, שיש אכן בפסיקה זו משום תפנית מדפוסי החשיבה המקוריים של מחוקק המשנה, ששם את הדגש על הסעד בלבד, כפי שנקב בו התובע, ואולם, מקרינה פסיקה זו על השאלה דנן.

6.נוכח פסיקה זו, נכון עקרונית לחייב את התובעת באגרה בשווי תביעתה. ואולם, בד בבד, אין הדעת נותנת, שבשלב זה, יעמיד רשם בית המשפט לדיון ולבירור עובדתיים את שאלת שווייה של תביעה, שטרם נתבררה: אף כתבי הגנה מלאים טרם הוגשו. מכאן, שיש לחזור לעיקרון שאת אפי התביעה מגדיר בתחילה התובע, ובית המשפט חי מפי התובע.

7.יש, אפוא, להורות, על מתווה בו שני שלבים:

א.בתוך 10 ימים תצהיר התובעת מה שווי תביעתה, לדעתה, ותעדכן את האגרה בהתאם. מיד לאחר זאת – דיווח אלי, והגשת כתבי הגנה במועדם;

ב.בד בבד ניתן בזה אישור לצדדים להעלות נושא זה בשנית עובר לשלב הסיכומים, ויהא בית המשפט רשאי בפסק דינו לנקוב בשווי התביעה כפי שהוכח בפניו, לחייב את התובעת, ולהתנות את תוקף פסק הדין בהשלמת תשלום האגרה, כשברור שלכך משמעות בפרט אם תזכה התובעת. בתוך כך יוער, שדחיית אגרה לסוף ההליך, אינה בחינת חריג, והדבר מקובל ביותר, כגון בנזקי גוף (ראה תקנה 5).