ת"א 60395-01-12 קוטלר ואח' נ' גולן

ההסדר הדיוני-מהותי

1.בתיק זה ראו הצדדים לקבל את הצעתו של בית-המשפט (כבוד השופט עודד מאור) והסכימו בינם על פינויה, תמורת תשלום, של החנות ואותה מחזיק הנתבע בשכירות מוגנת. מכוחה של הסכמה זו מינה בית-המשפט מומחה מטעמו – המהנדס ושמאי המקרקעין יוסף (יוסי) פישלר ז"ל – לשׁום את דמי-הפינוי הראויים. המומחה הגיש את חוות-דעתו ביום 4.6.2013.

2.בהודעתו, המקבלת את הצעתו של בית-המשפט, התנה בא-כוחם דאז של התובעים (בינתיים, הוחלף הייצוג) את ההיענות לה ב"שמיעת טיעונים בעל פה והצגת המסמכים שצורפו לתצהיר העדות הראשית" (הודעה מיום 7.4.2013). לפיכך, עם קבלתה של חוות-דעתו של המומחה פישלר נקבע לפנַי דיון במעמד הצדדים. את שעלה בו סיכמה החלטתי וממנה אביא, במקוּבץ, את הנוגע לענין:

"בית-המשפט מתקשה עד מאוד להשלים עם התנהלות התובעים כפי שנפרשׂה היום באולם-הדיונים. המותב הקודם הציע לצדדים כי יסכימו למינויו של מומחה מטעם בית-המשפט אשר ישום את שוויו של הנכס, את שיעורם של דמי-המפתח, ובעקבות כך את שיעורם של דמי-פינוי ראויים של הנכס בידי הדייר המוגן. שני הצדדים, בהודעות בכתב שהגישו, הודיעו כי הם מסכימים למתווה זה. בית-המשפט מינה את המומחה [ו]הוסיף וקבע כי יאפשר לצדדים להשלים טיעון וכן להציג בגדרו כל מסמך מן המסמכים המצויים בתיק. היום התייצבו התובעים באולם-הדיונים כשהם מיוצגים בידי עורך-דין אחר מזה שייצגם באותה הסכמה, אשר לה ניתן תוקף של החלטה שיפוטית. עורך-הדין הודיע בשם שולחיו כי היות שאין הם מקבלים את מסקנותיו של המומחה, הרי שמבוקש לנהל את התיק מראשיתו, לאמור – לזנוח את ההסכמה שלפנים ולשוב לנקודת ההתחלה" (פרוטוקול, מעמ' 6, ש' 26).

התובעים הוסיפו והודיעו כי אין בכוונתם להעמיד את חוות-דעתו של מר פישלר למִבחנה של חקירה נגדית (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 13). דומה כי, לדדם, חוות-הדעת הזו הייתה כלא הייתה. "הקושי הוא בסְכומים", באר בא-כוחם לבית-המשפט (שם, בש' 11). בתום ארכה, שניתנה על מנת לאפשר לתובעים לשוב ולשקול את עמדתם הם הודיעו, בהודעה שאין מפורשת הימנה כי "בדעת התובעים לחזור בהם מההסכם הדיוני. ההסכם הדיוני היה שגוי מעיקרו" (הודעה מיום 20.2.2014, בפִּסקה השביעית). לזאת לא ראיתי, בשום פנים, מקום להיעתר. אתמצת את ההחלטה שניתנה:

"אינני נעתר לבקשה זו. יש לדבוק בהסכמה שגובשה ואין לאפשר לתובעים לחזור בם הימנה – חזרה, שאין בלבי ספק כי לא נגזרה אלא מחוסר שביעות רצונם מן הסכום, שבו נקב המומחה מטעמו של בית-המשפט. יכולתו של צד להסכמה דיונית לחזור בו, נפסק, היא מוגבלת. אין היעתרות לה – אלא במקרים חריגים. אל מול זכותו של בעל-דין ליומו בבית-המשפט ולאוטונומיה של הרצון החופשי מתייצבים עקרונות כתום הלב, חובת ההגינות, תקנת הציבור, סופיות ההתדיינות ויעילותו של ההליך השיפוטי (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 475 (1988); בש"פ 7391/01 עלי נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הרשות השופטת, 23.6.2009)). הסכמה ליישובה של מחלוקת, אפילו עומדת היא בפניה של ערכאה שיפוטית, למצער דומה היא – דמיון ניכר הוא – לְהסכם הנקשר בין הצדדים להליך. הסכם שכזה – כוחו יעמוד לו ובלבד שהוכח כי נקשר בגמירה מלאה של הדעת, בהידרש לפרטיו השונים. אין כל יסוד למסקנה כי התובעים, בהסכימם לפתרון המוצע, לא הבינו את מהותו, את ה'סיכונים' וה'סיכויים' הכרוכים בו בהתייחס לעמדתם ואת המנגנון שנבחר ביישומו. הם הסכימו, הסכמה מלאה ומדעת, להצעת-היישוב על כל פרטיה, תוך שיסוד-מוסד בזו נמצא בהיעדר יכולתם לנקוב בעצמם בסכום מוסכם, ומכאן ההיזקקות לסיועו של מומחה חיצוני ובלתי-תלוי, מטעמו של בית-המשפט. אמת, אם מבקשים היום התובעים לחזור בם מאותה הסכמה, אין זה משום שלא הבינוה. אותה חזרה מן המוסכם אין מקורה אלא בכך כי לאחר שנתבררו תוצאותיה הקונקרטיות של אותה הסכמה הגיעו התובעים למסקנה כי טעות יצאה תחת ידם בהיקשרם בה. זולתי החלפתו של עורך-הדין המייצג לא ראיתי מה נסיבות הן אשר השתנו, עד כי קם צידוק להתיר חזרה מן המוסכם. ובסוגיית הייצוג, לבדה, לא תוכל למצוא לה עתירה לחזור מן ההסכמה אחיזה מספקת (בש"פ 8649/05 זלצמן נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.10.2005)). אני קובע אפוא כי החלטתו של בית-המשפט מתאריך 23.4.2013 בעינה עומדת והיא מחייבת את הצדדים שניהם" (החלטה מיום 19.5.2014, בפסקאות 6-3).

הטענות

3.לצדדים, שניהם, נתאפשר בהתאם למוסכם להשלים טיעונים בכתב ולצרף אליהם, ככל שירצו, מסמכים מן התיק. כך הם עשו, בסיכומים מיום 1.4.2015. תחילה – לעמדת התובעים. על אף שאלה הסכימו כי הבסיס לקביעתם של דמי-הפינוי נדרש להיגזר משיעורם של דמי-המפתח, הם סברו כי מה שנקבע הוא מופרז ואינו כדין. לו היה הנתבע מבקש להעביר את זכויותיו על-פי חוק, טענו, הוא היה זכאי ל-60 אחוזים בלבד מדמי-המפתח. זכאותו נגזרת, אפוא, משיעור זה ומטה. לשיטת התובעים, לאור פגם מהותי שבו נִּגַע תום-לבו של הנתבע היה מקום להעמיד את התשלום על 20 אחוזים בלבד מדמי-המפתח. עוד נטען לחוב, שחב הנתבע בגין דמי-שכירות ועומד על לא פחות מ-50 אלף ש"ח בצירוף רבית והפרשי-הצמדה. לאחר קיזוזו עומד שיעורו של התשלום, לגישת התובעים, על 220 אלף ש"ח בלבד.

הנתבע, מצדו, קיבל את העקרונות אשר בבסיסה של חוות-דעתו של המומחה, לרבות את העובדה כי בשל היותו של הפינוי – כפוי, יש להוסיף על התשלום. ברם, הוא חלק על שווייה של בעלות בחנות, על שטחה כפי שאמדוֹ מר פישלר לאחר הפחתות-שמאיות שערך ועל כך שהוצאות, הכרוכות בפינוי כפוי, הובאו אך "בדוחק רב" בחשבון-השומה. עוד, לגישת הנתבע, "לא ניתן להתעלם מעליית המחירים שהתרחשה בשנתיים שחלפו" (הפִסקה ה-30 לסיכומיו) ולפיכך על הנקוב בחוות-הדעת משנת 2013 יש להוסיף עוד כהנה וכהנה. את דמי-הפינוי היה מקום להעמיד, לפי עמדת הנתבע, על לא פחות מ-1,650,000 ש"ח.

דיון

4.השגות אלו, מצד זה ומן האחר למעט זו הנוגעת לחוב, לא ראיתי מקום לקבל. חוות-דעתו של המומחה, בכל הכבוד, מהימנה עלי ואני מקבלה. זאת, לא רק מתוך יישומה של ההלכה ולפיה ייטה בית-המשפט, דרך כלל, לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו – בהינתן מקצועיותו של המומחה והיעדרו של משוא-פנים מצדו – כי אם גם לגופה של חוות-הדעת.