ת"א 5997-09-13 פופוב נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

לטענת התובעת, ביום 13/4/12, היא נסעה, יחד עם אחותה, גב' אולגה פופוב, ושתי חברותיה, קרסטינה גברילוב וקטיה גלובצובה, ברכב מונית שהסיע אותן מלב המפרץ לנהריה, ובהגיען לרחוב בר יהודה בנהריה קרסטינה וקטיה ירדו מהרכב והיא ביקשה מהנהג להסיע אותה ואת אחותה אולגה לרח' הכרמל, ונהג דרש תוספת תשלום אך התובעת סירבה לכך, ותוך כדי יציאתה מהרכב הנהג החל לנסוע מהמקום ועקב כך היא נפלה ארצה וגלגל הרכב עלה על רגלה הימנית, והנהג, שלא הבחין בתאונה, עזב את המקום. התובעת ואחותה נסעו לביתן באמצעות רכב מונית אחר שהזמינו למקום, כשהיא סובלת מכאבים ונפיחות ברגל, והלכה לישון, ומשהתעוררה היא לא יכלה לדרך על הרגל והוריה הביאו אותה למוקד רפואי, שם טופלה ושוחררה לביתה, אך הכאבים לא פחתו והיא פנתה לבית החולים נהריה, שם אובחנו שני שברים ברגל, והיא טופלה באמצעות גבס ושוחררה לביתה, והיא המשיכה לסבול מרגישות וכאבים ברגל והייתה במעקב רפואי למשך כשלושה חודשים. התובעת טוענת כי היא ואחותה לא הספיקו לרשום את מספר רכב המונית שגרם לפציעתה, ומטעם זה הן לא פנו למשטרה ולא ידעו כי היה עליהן לעשות כן. התובעת לא טוענת לנכות רפואית, ועותרת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 16,000 ₪, בגין הפסד השתכרות בעבר בסכום של 15,000 ₪, פיצוי בסך של 9,000 ₪ בגין עזרת צד ג', וסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה ורפואה.

הנתבעת מכחישה את הנסיבות הנטענות לפציעתה של התובעת. לטענתה, קיימות סתירות יסודיות בראיות מטעם התובעת, לרבות לעניין נסיבות קרות התאונה, מקום התרחשותה וזהות עדי הראיה לאירוע הנטען, ולא עשתה די על מנת להשיג את פרטיו של הנהג או פרטי הרכב. לעניין הנזק, הנתבעת טוענת כי הפיצוי שיש לשלם לתובעת בגין כאב וסבל הינו בסך של 7,000 ₪, בגין הפסדי שכר בעבר בסך של 1,500 ₪, ובגין עזרת צד ג' והוצאות נסיעה ורפואה בסכום כולל של 500 ₪, ובסה"כ – 9,000 ₪.

דיון והכרעה

לפי הנטען בכתב התביעה, בסיכומי התובעת, בסעיף 6 לתצהיר התובעת ובסעיף 6 לתצהיר אחותה, גב' אולגה פופוב, התובעת נחבלה ברגלה תוך כדי ירידה מרכב המונית שהסיע אותה מלב המפרץ לנהריה. בניגוד מוחלט לתיאור הנ"ל, ציינה התובעת באוזני הרופאים, בהגיעה למיון ביום 14/4/12, היינו, מספר שעות לאחר קרות התאונה הנטענת, כי היא נחבלה תוך כדי יציאתה מאוטובוס ( ראה סיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה מיום 14/4/12 ). המדובר בסתירה יסודית ומהותית עד מאוד, בעלת זיקה ישירה ועמוקה למחלוקת העיקרית שבין הצדדים בשאלת החבות, כשאין כל הסבר סביר ומניח את הדעת ליישב סתירה זו, שעה שהתובעת מבססת את תביעתה כנגד קרנית בנימוק כי לא היא הספיקה לרשום את פרטי נהג המונית או פרטי רכב המונית, בעוד שלפי טענתה בבית החולים, היא נחבלה תוך כדי ירידה מאוטובוס.

בסעיף 4 לכתב התביעה טענה התובעת כי הרכב הסיע אותה ואת האחרות מלב המפרץ עד לרח' בר יהודה בנהריה, שם ירדו שתי חברותיה מהרכב והיא ואחותה ביקשו מהנהג כי יסיע אותן לביתן ברח' הכרמל. בניגוד גמור לכך, טענו התובעת, בסעיף 4 לסיכומיה בכתב ובסעיף 5 לתצהירה, וגב' אולגה פופוב, בסעיף 4 לתצהיר מטעמה, כי קטיה וקרסטינה ירדו ברח' הרצל בנהריה, היינו, לא ברח' בר יהודה כנטען בכתב התביעה. גם לסתירה זו לא מצאתי הסבר משכנע, כאשר סתירה זו היא מהותית, בהיותה נוגעת לשאלת מקום התאונה וזהות עדי הראיה לאירוע.

בתצהיריהן של התובעת ושל גב' אולגה ציינו אלה כי לאחר שהתובעת הורידה את רגלה הימנית מהמונית עלה גלגל הרכב עלה על רגלה והתובעת צעקה ונהג המונית עצר את הרכב, והיא השלימה את יציאתה מהרכב ונפלה ארצה והרכב עזב את המקום. לעומת זאת, בכתב התביעה כלל לא נטען כי התובעת צעקה בעקבות פגיעת גלגל הרכב ברגלה ולא נטען כי נהג המונית עצר את הרכב למשמע הצעקות. אציין עוד כי הטענה לפיה הנהג נסע מהמקום לאחר שכבר עצר את הרכב למשמע צעקותיה של התובעת, אינה הגיונית ואינה סבירה, שכן, הוא עצר את הרכב בגלל הצעקות ולא סביר ולא הגיוני כי לא יבקש לברר פשר צעקות אלה. התובעת ואולגה כלל לא טוענות כי מי מהן צעקה לעבר הנהג, לאחר שעצר את הרכב ולאחר שהתובעת החלה צועקת מכאבים, להודיע לו כי הרכב פגע בתובעת, וגם בכך טמונה תהייה.

לפי הנטען בכתב התביעה ובסעיף 8 לתצהיר התובעת ובסעיף 7 לתצהיריה של אולגה, לאחר שהתובעת נפצעה ולאחר שהרכב עזב את המקום, הן הזמינו רכב מונית אחר שהסיע אותן הביתה. התובעת לא הגישה תצהיר מטעם נהג רכב המונית האחר לתמוך בטענה כי הוא הגיע למקום והבחין כי התובעת סובלת מפגיעה וכי סיפרו לו אודות האירוע, ולא ציינו בתצהיריהן את פרטיו של נהג רכב המונית האחר, על מנת לאפשר לנתבעת לברר את גרסתו. גם בהנחה והן לא הספיקו לרשום את פרטי רכב המונית שפגע בתובעת וברח ומהמקום, עדיין היה בידיהן לתעד את פרטי רכב המונית השני שהן הזמינו לאחר קרות האירוע, ואין כל הסבר סביר להימנעותן מכך. יתרה מזאת, ובניגוד לטענה של התובעת כי הן נסעו לביתן ברכב מונית אחר שהזמינו למקום, הרי שאולגה מסרה בפני החוקר מטעם הנתבעת כי הרכב פגע ברגלה של התובעת בסמוך לבית שלהן בנהריה, ולאחר האירוע הן הגיעו הביתה רגלית ( עמוד 35 לתמליל השיחה ). גרסה דומה מסרה גב' קריסטינה בפני החוקר הנ"ל, ולפיה, לאחר שארבעתן ירדו מהרכב התובעת ואולגה המשיכו רגלית לביתן. יוצא כי בפנינו סתירה יסודית בין גרסאות התובעת והעדים מטעמה.

אחת הסתירות היסודיות והמהותיות ביותר בראיות התביעה עניינה זהותם של עדי הראיה לאירוע התאונה. קרסטינה ציינה בפני החוקר הנ"ל כי היא, התובעת, אולגה וקטיה נסעו ברכב המונית ( עמוד 2 – 3 לתמליל השיחה ), מלב המפרץ, שם היו אצל אורחים. אעיר כאן כי פרט זה עומד בסתירה לטענת התובעת ואולגה, לפיה, הם בילו בפאב בלב המפרץ ולא טענו כי הם התארחו אצל אחרים. קרסטינה המשיכה ותיארה בפני החוקר כי בהגיע רכב המונית לנהריה הוא עצר ותוך כדי שהתובעת יורדת ממנו הרכב התחיל לנסוע והיא נפצעה ( עמוד 5 לתמליל ) והנהג עזב את המקום מבלי לעצור את הרכב, לאחר שכולן ירדו מהרכב ( עמודים 6- 7 לתמליל ). יוצא כי, בניגוד לטענות התובעת ואולגה, בכתב התביעה, בתצהירים, בשיחה עם החוקר מטעם הנתבעת ( עמוד 12-13 לתמליל ) ובסיכומים, לפיה, קרסטינה וקטיה ירדו מהרכב לפני קרות התאונה ולא היה עדות לאירוע וכי רק אולגה הייתה עשה לתאונה ( עמוד 22 לתמליל השיחה ), טוענת קרסטינה כי היא וקטיה היו ברכב עת קרות האירוע והיו עדות ראיה למתרחש. בפנינו סתירה מובהקת בין גרסאות התובעת והעדים הנ"ל. עוד אציין כי קרסטינה מסרה כי היא וקטיה עזבו את המקום רגלית והתובעת ואחותה עלו הביתה, והיא לא מציינת כי התובעת ואחותה נסעו במונית אחרת הביתה. יש להבין כי לפי גרסתה, מקום התאונה הנטענת הינו קרוב לבית התובעת ואולגה, והשתיים הגיעו רגלית הביתה, בנגוד לטענת התובעת ואולגה, לעניין זה.