ת"א 5994-02 אלבוסתאן אגודה שיתופית למים והשקיה בציפ נ' זהר

רקע דיוני:

1.עסקינן בתביעה, במסגרתה עתרה התובעת, כי יינתן כנגד הנתבע צו האוסר עליו לעשות שימוש במי הבאר והמעיין - מכון מס' 61-32, המצויים בגושים 17608, 17605, ו - 17603 ואשר נמצאים באדמות היישוב ציפורי (להלן: "מי הבאר", "המעיין", "המים").

2.בכתב תביעתה טענה התובעת, כי היא אחראית ומחזיקה בקניין ובזכות לשימוש במי הבאר והמעיין במשך עשרות שנים, עוד בטרם קודם המדינה. כן נטען, כי זכות השימוש במים אורגנה ע"י חברי התובעת, אשר הוקמה לשם מטרה בלעדית זו ובשנת 1970 היא קיבלה את רישיון המכון מס' 61-32 (להלן: "מכון המים"). עוד נטען, כי זכותה של התובעת לשימוש במים הוא שדרה דרכה ובאמצעותה ואף הוכרה בדיעבד וקיבלה תוקף, כמו גם אישורים ממשרדי הממשלה השונים, בהם משרד החקלאות ומנהל מקרקעי ישראל. עוד טוענת התובעת, כי זכות השימוש במי המעיין הינה זכות בלעדית ומוחלטת של חבריה ואין ולא הייתה כל נגיעה ו/או זכות ו/או זיקה לכל גורם אחר ו/או צד שלישי לעניין זכויות אלה ושימוש במים ממכון המים.

3.עוד נטען, כי בחודש אוקטובר 2002, ללא כל הודעה ו/או זכות, הפר הנתבע והתחבר לבאר / למעיין / למכון המים, והחל להשתמש במים ללא כל זכות ותוך הסגת גבול שלא כדין. מעשיו של הנתבע, כך לטענת התובעת, מנוגדים לחוק ומהווים הפרה ברורה ובוטה של זכויות חבריה, זאת תוך גרימת נזק כבד ובלתי הפיך לתובעת ולחבריה. פניות התובעת לנתבע, דרך מושב ציפורי, למען יפסיק את מעשיו, עלו בתוהו, ומשכך, עותרת התובעת, כי בית המשפט יורה על הפסקתם. עוד טוענת התובעת, כי היא שומרת על זכותה להגיש תביעה נפרדת בגין נזקיה.

4.בכתב הגנתו, בין היתר, הכחיש הנתבע את טענות התובעת וטען, כי תיאור העובדות בכתב התביעה הינו חד צדדי. לטענתו, מעשיו נעשו בשטח שבבעלותו ואשר בו יש לו זכויות המשתרעות גם לעומק השטח, זאת על פי דיני המקרקעין. זאת ועוד, לטענת הנתבע, התובעת הסתירה את העובדה, כי בחלקת הנתבע מצויה נקודת מים שהתובעת עצמה התקינה והמשמשת את הנתבע זה למעלה משלושים שנה, זאת ללא כל מחאה מצד התובעת ומתוך הסכמה, כי השימוש במים ע"י הנתבע מהווה תמורה להסכמתו, כי התובעת תבצע פעולות שונות בשטחו, לצורך החזקת הצינור. לפני נקודה זו ועד תחילת שנות ה - 70, כך לטענת הנתבע, עבר בשטח צינור אחר שאף הוא כלל נקודת מים בחלקת הנתבע. השינוי היחיד במצב הצינור ב - 30 השנים האחרונות הינו ברז מים שהתקינה התובעת בעצמה לפני כשנה בנקודת המים הנ"ל, שינוי שלא מנע מהנתבע מלהשתמש במים כימים ימימה.

5.הוסיף וטען הנתבע, כי התובעת עצמה משתמשת במים מבלי לשלם היטל הפקה, כמתחייב על פי תקנות המים (היטלי הפקה), התש"ס - 2000. כן הוסיף וטען, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, מניעות, שיהוי והשתק. כן טען, כי התובעת מנועה מלטעון לבעלות על מקור המים, כל עוד היא עצמה נמנעה מלמלא אחר החובות המוטלות על כל מי המפיק מים מאקוויפר, לרבות תשלום היטל הפקה.

בנסיבות אלו, עתר הנתבע לדחיית התביעה, תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

6.בפסק הדין שניתן ביום 22/11/10, נדחתה התביעה (להלן: "פסק הדין הראשון").

עיקרי פסק הדין הראשון:

7.בפסק הדין הראשון נקבע, בין היתר, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה ולפיהן, היא בעלת זכויות השימוש ו/או הבעלות ו/או הקניין הבלעדיות במים, כפי טענתה. עוד נקבע, כי אין במסמכים שהגישה התובעת כדי להוות אסמכתאות באשר לזכויות הנטענות, זכויות המהוות את אבני היסוד בתביעתה. נקבע, כי התובעת לא השכילה להביא כל ראיה, או עדות אחרת, להוכחת הזכויות הנטענות. נדחתה טענתה של התובעת ולפיה, יש לראות בנספח 1 שצורף לתצהירו של מר סלימאן (ת/1), העד מטעם התובעת, משום ראיה לכך שזכות השימוש של התובעת במי המעיין הינה זכות שימוש בלעדית ובבחינת בעלות של פליטי ציפורי במעיין דנן.