ת"א 59811-10-13 זול ובגדול בע"מ נ' אליוקין ואח'

בין הצדדים נעשה הסכם גישור שקיבל ביום 29.4.15 תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע, בין היתר, כי אם הנתבעת לא תשלם סכום של 440,000 ש"ח או חלק ממנו עד ליום 1.7.15 יהיה עליה לשלם פיצוי מוסכם בסך 25,000 ש"ח ואיחור מעבר ליום 15.7.15 יחייב תשלום של פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ש"ח לחודש ועד למלוא סכום התביעה (כ- 1.5 מיליון ש"ח).

הנתבעת עתרה להאריך את המועדים האמורים בשבועיים ימים כך שתוכל לשלם את הסך של 440,000 ₪ עד ליום 15.7.15 מבלי שתחויב בפיצוי המוסכם בסך 25,000 ₪, וכך שהפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ לחודש יחול רק ככל שתאחר מעבר ליום 29.7.15. התובעת התנגדה לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, סבורני כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה היא כי לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים אף כאשר מדובר במועדים שנקבעו בהסכם שנעשה בין בעלי הדין ושקיבל תוקף של פסק דין. כפי שנפסק, סמכות זו נועדה לאפשר לבית המשפט לעשות צדק ויש להפעילה במקרים חריגים בהם נדרש הדבר על מנת להימנע מתוצאות שקשה להשלים עמן. עוד נפסק כי הסמכות אינה מוגבלת אך למצב דברים שבהם נסיבות שאינן בשליטת החייב הן שמונעות ממנו לקיים את ההתחייבות במועדה (ראו, רע"א 3143/04 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל. בע"מ פ"ד נח(6) 789, 792 (2004), מפי כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי פ"ד מו(3) 279 (1992), ובכלל זה האמור בפסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' מצא).

מהבקשות שהוגשו לתיק בית המשפט לאחר שנעשה הסדר הגישור בין הצדדים עולה כי הנתבעת פעלה, בין היתר באמצעות בא כוחה, באורח ממשי על מנת שתוכל לעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הגישור. בכלל זה פעלה להחשת מתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור (בקשה מיום 5.5.15); ביקשה להסיר את העיקול שהוטל במהלך ההליכים על דירתה על מנת שתוכל לקבל הלוואה לצורך סילוק חובה כלפי התובעת כנגד משכנתא שתירשם על דירתה (בקשה מיום 19.5.15 והתצהיר שהוגש בתמיכה לה); בגדרי בקשתה זו, ונוכח התנגדות התובעת באותה עת, אף הסכימה הנתבעת כי יוצא נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ, וזאת, יש להניח, על מנת להקהות חששות של התובעת; לאחר מכן פעל בא כוחה של הנתבעת מול בא כוח התובעת והצדדים הגיעו להסכמה בדבר רישום עיקול על דירת אחותה של הנתבעת שלאחר מכן יוסר העיקול על דירת הנתבעת והכל על מנת לקדם נטילת הלוואה שתשמש לביצוע התשלום שעל פי פסק הדין (בקשת הצדדים מיום 31.5.15); בהמשך בוטלו בהסכמה עיקולים נוספים שהוטלו על חשבונות הבנק של הנתבעת שעמדו אף הם, כך נראה, בדרכה של הנתבעת לקבלת המשכנתא (בקשה מוסכמת מיום 7.6.15). יוּער כי התמונה העובדתית עולה בעיקרה מהבקשות שהוגשו לתיק בית המשפט, חלקן בהסכמת הצדדים, כמו גם מהתצהירים שהוגשו על ידי הנתבעת או מטעמה בגדרן של בקשות אלה. אף שמן הראוי היה לצרף תצהיר גם לבקשה הנוכחית, לא מצאתי כי בנסיבות העניין אי צירוף תצהיר כאמור מצדיק את דחיית הבקשה.

התמונה העולה מן האמור היא כי הנתבעת לא שקטה על שמריה. היא נקטה פעולות ממשיות לשם עמידה בהתחייבותיה בהתאם להסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין. חרף האמור, נראה כי בשל נסיבות שאינן נתונות כל כולן לשליטתה של הנתבעת, והנעוצות, בין היתר, בצורך בקבלת אישורו של הבנק המלווה למתן ההלוואה לאחר שהוסרו העיקולים שהיוו מכשול לדבר, עלול לחול עיכוב קל בביצוע התשלום.

בנסיבות מעין אלה סבורני כי התוצאה של חיוב הנתבעת בפיצוי המוסכם בשיעור משמעותי בשל איחור קל כאמור יביא לתוצאה בלתי צודקת וכי מן הראוי לעשות שימוש בסמכות המסורה לבית המשפט לשם הארכת המועדים, ולוּ לתקופה קצרה, על מנת למנוע תוצאה כאמור.

משכך, הבקשה מתקבלת.

המועדים שנקבעו בהסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין יוארכו כך שהנתבעת תוכל לשלם את הסך של 440,000 ₪ עד ליום 15.7.15 מבלי שתחויב בפיצוי המוסכם בסך 25,000 ₪, וכך שהפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ יחול רק ככל שהנתבעת תאחר בביצוע התשלום מעבר ליום 29.7.15.