פלוני נ' הרשות הארצית לכבאות והצלה ואח'

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד X.X.1998, בגין פגיעתו מענף עץ ביום 2.6.2010 (להלן: התאונה).

ביום התאונה, טוען התובע, פרצה שריפה בסמוך לכביש 99 בקרית שמונה; כוחות של הנתבעות הגיעו למקום, סגרו את הכביש לתנועה ופעלו לכיבוי האש; בשלב מסויים, סמוך לשעה 17:00, פתחו הנתבעות את הכביש לתנועה ואיפשרו מעבר הולכי רגל וכלי רכב בו.

באותו הזמן הגיע התובע, אז - קטין כבן 12, רכוב על אופניו, ועמו חברו ג' (להלן: ג'), אל מחסום המשטרה בכביש 99, והמתין לפתיחת הכביש למעבר. לאחר שהנתבעות התירו לשניים להמשיך ולעבור בכביש, הם המשיכו בדרכם, אך אז נפל ענף שרוף מאחד העצים שבצד הכביש ופגע בראשו של התובע.

כתוצאה מכך, נטען, נגרם לתובע שבר בגולגולת; הוא הועבר לבית החולים זיו בצפת ומשם למחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי רמב"ם, שם אושפז למשך ששה ימים. לפגיעה היו השלכות בתחומים הנוירולוגי והפסיכיאטרי, כך על פי חוות דעת מומחים שצורפו לכתב התביעה; בהמשך הוגשו חוות דעת גם מטעם הנתבעות. לאור הפערים בין קביעות מומחי הצדדים מונו מומחים מטעם בית המשפט שקבעו כדלקמן:

ד"ר ראדי שאהין, מומחה נוירולוג מטעם בית המשפט, קבע כי בעקבות הפגיעה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 29(1)(א) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) בגין חולשה קלה של פלג הגוף הימני (המיפרזיס) ונכות צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 29(5)(א)II-I לתקנות המל"ל בשל כאבי ראש כרוניים עם מרכיב מיגרנוטי ותעוקתי.

פרופ' מרק וייזר, מומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט, קבע כי בעקבות הפגיעה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% לפי תקנה 34(ב)(2)-(3) לתקנות המל"ל בשל החמרה של מצב קיים של קשיי התנהגות וקשיים בלימודים (אשר כשלעצמו הקנה לתובע נכות של 10%), החמרה המתבטאת בהפרעות התנהגות. המומחה קבע, כי אם יקבל התובע טיפול פסיכיאטרי מתאים, צפויה נכותו לרדת לשיעור 10%.

במועד התאונה היה התובע, כאמור, בן 12; כיום הינו כבן 27 ומחצה. התביעה הוגשה לאחר כעשר שנים מאז אירעה.

תמצית טענות התובע וראיותיו

לטענת התובע, התאונה אירעה בשל התרשלותן של הנתבעות, אשר איפשרו את חידוש התנועה בכביש בטרם וידאו באופן סופי ומוחלט כי הוסרו כל מפגעי הבטיחות עקב השריפה, ובמיוחד הסיכון מקריסת עצים; נטען, כי בנסיבות שנוצרו היה עליהן לצפות אפשרות של קריסת עצים שנפגעו בשריפה, כפי שאכן אירע בפועל; נטען, כי היה עליהן לנקוט צעדים למניעת סיכון כאמור, על ידי ביצוע סיור מקדים של אנשי הנתבעות, על מנת לוודא כי אין כל סכנה לציבור; משלא עשו כן, הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי כלל הציבור, וכלפי התובע בפרט; נטען, כי בנסיבות המקרה חל הכלל של "הדבר המדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ומכאן שנטל הראיה עובר אל הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו; לטענת התובע, הנתבעות אינן עומדות בנטל זה.