ת"א 59602-02-16 עטר נ' בן אהרון

בפני בקשת המבקש-הנתבע (להלן: "המבקש") לחיוב המשיבה-התובעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

בקשת המבקש נשענת בעיקרה על טענותיו אודות קלישות סיכויי המבקשת בתביעתה עת היא משתמשת, לטענתו, בעילות אשר בהליכים קודמים בין הצדדים כבר נדחו, כגון עילת אי תשלום דמי שכירות המהווה הפרה נטענת של סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 ומהווה הפרת סעיף י"ג לחוזה השכירות בין הצדדים שהיא עצמה הפרת סעיף 131(2) לאותו חוק הגם שהמבקש העביר שיקים עבור דמי השכירות והמשיבה היא שנמנעה מלקבלם וכן עילת התנהלות טורדנית ומרגיזה של המבקש כלפי שכניו, המקימה עילת פינוי על פי סעיף 131(5) לחוק האמור.

המבקש מאשר כי – "למשיבה נכסים ממשיים ופיננסיים, לא קיימת מצידה כל מניעה מלעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה" (סעיף 8 לבקשה), אולם טוען כי בשל הסיכויים הנמוכים של התביעה, אי הידיעה האם תעמוד למשיבה גם בעתיד – בתום ההליכים – היכולת לעמוד בתשלום הוצאותיו בשל הנחתו כי רבים הסיכויים כי תדחה התביעה ונוכח העובדה שבהפקדת הערובה לא תמנע גישתה לערכאות יש מקום לחייבה בהפקדת הערובה.

ברע"א 5740/15 מר רונן אברבוך ואח' נ. ‏Otkritie Internetional Investment Management Ltd (10.9.2015) קבע בית המשפט העליון מפי כב' המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין כי –

"התכלית העומדת בבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי היא למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ראו ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון), פ"ד מ"ז(3) 846 (1993); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נ"ח(5) 865 (2004); רע"א 10376/07 ל. נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009))."

ובהמשך אותו פסק דין קובע בית המשפט העליון כי –

"בשקלו בקשה לחיוב בערובה, על בית המשפט לאזן בין הצורך למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, לבין זכות הגישה לערכאות של התובע."

ברע"א  8575/14‏‏ אשרף עזיז גודה חאמד ואח' נ' חברת אלוואטן בע"מ ואח' (30.12.2014) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט נועם סולברג, עוד לגבי תקנה 519 כי – 

"תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: מחד גיסא ניצבת זכות הגישה לערכאות של התובע, זכות אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה (ע"א 733/95 ארפל אלומינים בע"מ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997)). מאידך גיסא, עומדת החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם תידחה התביעה (רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין [פורסם בנבו], פסקה 6 (13.11.2014) ( להלן: "עניין נעמאת"); רע"א 2310/10 לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, [פורסם בנבו] פסקה 6 (27.6.2010) (להלן: "עניין אבו קבע")). יש להדגיש, כי אינטרס ההימנעות מתביעות סרק אינו רק אינטרס פרטי של הנתבע (שאין לזלזל בו), אלא הוא ממלא תפקיד חשוב ביותר בשמירה על המשאבים השיפוטיים המצומצמים והיקרים לטיפול בתביעות בעלות משמעות. בכך תומך אינטרס זה גם הוא בזכות הגישה לערכאות של כלל הציבור (ראו גם עניין קרמין, פסקה 6)."

וכן כי –

"משלא נקבעו בלשון התקנה עצמה קריטריונים ברורים לשימוש בסמכות זו, השלימה הפסיקה את החסר וקבעה מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, [פורסם בנבו] פסקה 5 וההפניות שם (16.1.2013) (להלן: "עניין אברהם")), ולפיכך על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 8-9 וההפניות שם (11.2.2009); עניין אברהם, פסקה 6; רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי, [פורסם בנבו] פסקה 7 (3.4.2013))."

נמצא כי שלושה המה העניינים עליהם עלי לתת דעתי בבואי להכריע בבקשה זו – סיכויי התביעה, סיכויי הנתבע להבטיח את פרעון הוצאותיו אם תדחה התביעה והשמירה על אי פגיעה בזכות הגישה לערכאות של המשיבה.

בהחלטתי מיום 5.7.16 בבקשה לסילוק על הסף שהגיש המבקש, אשר נדחתה בסופו של יום, הבעתי כבר את דעתי ביחס לסיכויי התביעה, וכך כתבתי בענין עילת אי תשלום דמי השכירות אותם נמנעת המשיבה מלקבל הגם שהמבקש מנסה לשלמם – "לא ניתן אמנם להתעלם מן הקושי הניכר שיהיה למשיבה לבסס טענה זו לאחר קביעתה של כב' השופטת קיציס, גם אם זו נעשתה לצורך ענין אחר, אולם עצם העובדה שקיימת אבחנה מסויימת בין הדברים מאפשרת – גם אם בדוחק – להותיר על כנה עילת תביעה זו, למצער בשלב דיוני זה ונוכח קיצוניות ודרסטיות הסעד של סילוק על הסף" (ההדגשות אינן במקור כאן ובציטוטים הבאים – א.ב.).

עוד כתבתי בהחלטתי האמורה בענין אותה עילה כי – "קושי נכבד נוסף שיעמוד בפני המשיבה בביסוס עילת תביעה זו הינה העובדה שהצעת בית המשפט שלערעור אשר זכתה להסכמת שני הצדדים כללה תנאי על פיו – "לא יהיו טענות ותביעות הדדיות של הצדדים בגין האירועים נושא ההליכים דלמטה", כאשר לכאורה התשלום מן החשבון המשותף הינו אירוע שכזה. יחד עם זאת, ושוב לענין השלב הדיוני הנוכחי בלבד, ייתכן שניתן לקבל את הטענה כי הגם שמדובר בהתנהגות זהה עדיין קיים אי תשלום חדש בדרך זו ואולי ניתן להותיר, אף אם כהר התלוי בשערה, גם עילת תביעה זו על כנה ולא לסלקה על הסף.", וכן כי – "עמידה עקשנית על עילות תביעה שבסיסן הרעוע ידוע מלכתחילה עשויה להזקף לחובת צד בבחינת אופן ניהול ההליך על ידו לצורך פסיקת ההוצאות בתום ההליך."

לאור דברי האמורים, אשר ב"כ המבקש ציטט בהדגשה בבקשתו זו, נהיר כי עמדתי הינה כי מדובר בתביעה אשר סיכוייה אינם מן המשופרים, הגם שאין מדובר במידה כה ניכרת של קלישות המצדיקה סילוק על הסף לאור ההלכות בענין זה וחומרת הסנקציה של סילוק על הסף.

השאלה הנשאלת עתה הינה האם סיכוייה הנמוכים של התביעה מהווים עילה מספקת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה על פי תקנה 519.

ראינו לעיל כי על בית המשפט לשקול בבואו להכריע בסוגיה זו גם את שאלת סיכויי גבית הנתבע את הוצאותיו בסוף ההליך, היה ותדחה התביעה, וכן להשמר ממניעת זכות הגישה לערכאות.