מועצה מקומית תל שבע נ' אבו זאיד

בקשה לסילוק התביעה שהגישה התובעת על הסף. מדובר בתביעה לתשלום חוב ארנונה משנת 2010 ועד שנת 2014 בסכום של 91,298 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

לטענת הנתבע, ביום 1.7.14 הגיש התובעת בקשה לביצוע תביעה בסכום קצוב בהוצאה לפועל שמתנהלת לאחר הגשת התנגדות במסגרת תא"מ 61382-02-15. מדובר היה בחוב לשנת 2008. כעת מוגשת התביעה לשנים 2010-2014, כשניתן היה להגישה כבר במסגרת התביעה הראשונה.

בנוסף טוען הנתבע כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה וגרמה לו נזק משמעותי הן ראייתי והן מהותי, מאחר שחובו תפח עקב הריביות הגבוהות של הרשויות המקומיות.

בתגובתה לבקשה, חוזרת התובעת על טענות שונות מכתב התביעה. מבהירה כי העיכוב בהגשת התביעה נבע מהמו"מ בין הצדדים שהתנהל ובקשת התובע שהגבייה תיעצר עד להכרעה בהליך השני.

לעניין פיצול הסעדים טוענת התובעת כי כל שנת מס היא עילה בפני עצמה על כן לא דרוש היתר פיצול סעדים. הנתבעת טוענת בתשובה כי בעת שהוגשה הבקשה להוצאה לפועל בנוגע לשנת המס 2008, היינו בשנת 2014, כבר הסתיימו שנות המשפט לגביהן נתבע החוב בתביעה הנוכחית ועל כן לא הייתה הצדקה שלא להגיש את התביעה אז לגבי כל שנות המס, כשהגדרת עילת תביעה לעניין פיצול סעדים היא רחבה והשיקול הוא שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. הנתבע מפנה לע"א 527/80 שטורך – רגב מפעלי בנייה ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל פד לח(4)51 בע' 55.

ביררתי עם התובעת אם הגישה בקשה להיתר פיצול סעדים במסגרת ההליך השני והתובעת הבהירה שלא עשתה כן משום שלשיטתה אין צורך לעשות כן.

מבלי להיכנס בשלב זה לפרטי טענות הצדדים בנוגע להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ושאלת תום הלב של הנתבע, נראה כי אין מקום להיעתר לבקשה לסילוק התביעה על הסף וזאת מבלי שיהיה בכך כדי לדחות את טענות הנתבע לגופן.

טענות הנתבע בנוגע לשיהוי, ראוי כי תתבררנה במסגרת בירור ההליך כולו ואין מקום בגינן לסלק את התביעה על הסף.