ת"א 59413-07-14 אלקים נ' משאש ואח'

בתביעה על ידי כב' השופט א' רובין שבמסגרתו דחה את תביעת הקונים כנגד בני הזוג משאש. וזאת תוך שמציין בית המשפט כי הוא לא שוכנע כי בני הזוג משאש מחזיקים במחסן כדין, לפיכך לא פסק להם הוצאות. אולם קיבל את התביעה החלופית כנגד התובעת, ופסק כי עליה לשלם לקונים סך של 50,000 ₪. גם כאן בית המשפט ציין כי אינו מוצא מקום לפסוק הוצאות ועוגמת נפש הואיל והקונים טענו לאורך תביעתם כי המחסן שייך לתובעת. יודגש כי כב' השופט רובין לא קבע פוזיטיבית ולא הכריע בשאלת הבעלות על המחסן. (ת"א 12125-10-11 ברנשטיין ואח' נ' משאש ואח', לא פורסם, מיום 04.05.14). (להלן: "ת"א 12125-10-11").

למעשה המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת למחסן מס' 6, שכן התובעת טוענת כי היא בעלת הזכויות במחסן זה והיא הזכאית להחזיק בו. מנגד, הנתבע טוען כי מחסן הינו בבעלותו שכן לגרסתו הוא זה שבנה את המחסן, והוא זה המחזיק בו מאז בנייתו, וכי מעולם המחסן לא היה בבעלות התובעת או ברשותה ואף לא דרשה את החזקה בו.

תמצית טענות הצדדים 

טענות התובעת

התובעת טוענת כי היא בעלת הזכויות במחסן, וכי הנתבע פלש למחסן שלה ועושה בו שימוש כבשלו, וזאת בנוסף למחסן הנמצא בבעלותו מחסן מס' 5. לטענתה, המחסן נבנה במסגרת שיקום שכונות לפי היתר בניה מספר 24742 , מיום 28.10.1985. (תכנית ההיתר צורפה כנספח ז' לכתב התביעה). לדבריה, בשנות השמונים הוכנה תכנית מפרט שבו רשומים שמותיהם של תשעת דיירי הבניין וחתימותיהם (כולל התובעת והנתבע) שהיו מעוניינים במסגרת שיקום השכונות בבניית המחסנים. בהתאם לכך, הוכנה תכנית מפרט מס' 85/513 שהוגשה על ידי משרד אדריכלים נ. גורלי ביום 07.08.1985. (להלן: "תכנית המפרט"). (תכנית המפרט צורפה כנספח ח' לכתב התביעה) לגרסתה, לפי המפרט נבנו תשעה מחסנים בקומת המסד, כך שכל דייר קיבל מחסן אחד בלבד. (צורף מסמך משנת20.05.85 כנספח ט' לכתב התביעה). זאת ועוד, טוענת התובעת כי בטופס ההסכמה של דיירי הבניין, לבצוע עבודות הטעונות היתר בניה מיום 20.03.86 רשומה היא כדיירת דירה מס' 16, ואילו הנתבע רשום כדייר דירה מס' 14. ובהתאם לכך גם סומנו המחסנים; מחסן מס' 5 סומן כמחסן שיועד לנתבע ומחסן מס' 6 סומן כמחסן שיועד לתובעת. (הטופס צורף כנספח י"א לכתב התביעה). התובעת מדגישה בכתב תביעתה כי תכנית הבניה והמפרט מהוות הוכחה חותכת לכך כי המחסן מס' 6 הנושא את שמה, שייך לה ולא לנתבע. בנוסף טוענת כי גם ברישומי העיירה בנוסף לתשלומי ארנונה על דירתה ברחוב קולומביה, רשומה היא גם כבעלת המחסן בשטח של 7 מ"ר, ואף בגין שטח זה משלמת היא ארנונה. (אישור מעיריית ירושלים רצ"ב כנספח י"ב לכתב התביעה). עוד טענה במהלך עדותה לפני כי היא שילמה לפרויקט שיקום שכונות על היתר ההרחבה 11,400 ₪, ועל בניית המחסן שילמה בזמנו לוועד סך של 2,000 ₪. התובעת ציינה כי היא לא שמרה את הקבלה ששילמה עבור המחסן. עוד טוענת כי במהלך השנים היו פעמים שהשוכרים של דירתה עשו שימוש במחסן כחלק מהשימוש בדירה. התובעת טוענת כי גם שהחליפה את המנעול של המחסן כמה וכמה פעמים, בכל הפעמים הנתבע פרץ את המנעול, והמשיך לעשות שימוש במחסן. התובעת מציינת בכתב תביעתה כי ביום 15.05.14 הגיש תלונה כנגד הנתבע בעבירה של פריצה לבניין שאינו דירה או בית תפילה. התובעת מסכימה כי במהלך השנים היא הזניחה את המחסן מכיוון שהתמקדה בגידול חמשת ילדיה ולא התעסקה בכך. עוד מציינת התובעת כי גם לאחר שמכרה את המחסן למשפחת ברנשטיין, הנתבע לא הרפה וטען בעורמה כי המחסן בבעלותו, דבר שהוליד את התביעה של משפחת ברנשטיין כנגדה וכנגד הנתבע, שבסופו של דבר כאמור נדרשה במסגרת ת"א 12125-10-11, לשלם למשפחת ברנשטיין סך של 50,000 ₪. התובעת מדגישה כי בת"א 12125-10-11, לא טרחה לקחת ייצוג מכיוון שהיה ברור לה שהיא הבעלים של המחסן, וכי הדבר אינו שנוי במחלוקת.

 לאור האמור מבקשת התובעת בתביעה שלפנינו את הסעדים הבאים:

• להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמחסן.

• פיצויים בסך של 58,800 ₪ בגין השימוש שעשה הנתבע במשך 7 שנים האחרונות.

• דמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה ועד לפינוי המחסן בפועל או לחילופין מבקשת פיצול סעדים על מנת שתוכל להגיש תביעה נוספת בגין כך.

• פיצויים על הנזקים שנגרמו לה במסגרת בת"א 12125-10-11 בסך 50,000 ₪

• פיצויים בגין אבדן ימי עבודה ועוגמת נפש בסך 20,000 ₪ פלוס הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.