ת"א 59381-10-13

1.החלטה בבקשה שהוגשה על ידי בא כוחו הנכבד של הנתבע 1, שכותרתה בקשה למתן צו עשה, וכשלמעשה, על הפרק בקשה לגילוי ספציפי – דרכונה של התובעת 2 ולחילופין מסמך אחר שילמד על כניסותיה לישראל ויציאותיה.

2.בשים לב לטיבו של ההליך שעל הפרק, נושא אליו אתייחס בתמצית להלן, מתקשה אני להבין את הגיונה וטעמה של הבקשה. ברקע כתב תביעה שנועד לסילוק ידי הנתבעים מנכס מקרקעין, ואבן הפינה לתביעה, בטענת התובע 1 שצוינה בסעיף 4 לתביעתו שהוא בעל החלקה הנדונה. בשלהי אותה פסקה צוין שקדם לכך משא ומתן עם התובעת 2 כדי לרכוש ממנה את החלקה עד שלבסוף, בשנת 2013, נחתם חוזה. ואשר לנתבע 1, עיקר טענתו, כמפורט בסעיף 10 לכתב הגנה שהוא בעל הקרקע.

3.פשיטא, שבמוקד ההליך הצפוי תעמוד שאלה שכבר קיבלה ביטוי בהחלטה קודמת של בית משפט זה שניתנה בעקבות בקשה לדחייה על הסף (מיום 21.5.2014), האם בידי התובעים, ובפרט התובע 1, להוכיח את זכויותיו בחלקה נשוא המחלוקת.

4.מתקשה אני לראות כל קשר בין המועדים בהם הגיעה התובעת 2 לארץ מחוץ לארץ או עזבה, לבין השאלות שעתידות לעמוד במוקד הליך זה. (בהליך שנועד לפינוי, אסמכתאות בדבר יציאת בעל דין מהארץ ומועדי שובו רלוונטיים, למעשה, רק ביחס לנתבע שהוא דייר מוגן ושכלפיו נטענת טענת נטישה. בדרך זאת עשוי, לעיתים, המשכיר, לנסות ללמד את בית המשפט ששהה הדייר המוגן בחו"ל ומכאן ראיה לכך שנטש. לא זה הנושא שבמוקד תביעה זו).

5.נוכח זאת, מקבל אני את טענת התובעת 2 שהנתונים הספציפיים שהתבקשו לא יעלו, ולא יורידו ועל פני הדברים הם אינם רלוונטיים.

6.ואין בכל האמור כדי לגרוע כהוא זה מהנטל המוטל על התובע 1 להוכיח כדבעי את זכויותיו בקרקע, שהרי ללא תשתית ראייתית מספקת במישור זה, לא יוכל לזכות בסעד המתבקש.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.