ת"א 59170-10-13 סהר נ' טי.די.וי. שירותי שילוח בינלאומיים בע"מ ואח'

1.ביום 28.10.2013 הגיש התובע, באמצעות בא-כוחו, תביעה לסעד כספי ולסעד של צו עשה נגד הנתבעים, בגין הפרת חוזה וביצוע עוולות נזיקיות של רשלנות, גזל ותרמית. בכתב התביעה תוארה הגרסה העובדתית הבאה: בין התובע לנתבעות מס' 2-1 (להלן: הנתבעות), העוסקות בשילוח והובלה בינלאומית, סוכם שהן יעבירו מארצות הברית לישראל את תכולת ביתו של התובע בארצות הברית בנפח של 300 cubic feet (להלן: רגל מעוקב או ר"מ) , תמורת 2,400 דולר. ימים אחדים לאחר 21.7.2011 , הוא המועד בו נציגי הנתבעות נטלו את המטען מביתו של התובע בהריסבורג שבפנסילבניה, הוא נדרש על-ידי הנתבע מס' 3 (להלן: הנתבע), שפעל מטעמן, לתוספת תשלום, בנימוק שנפח המטען שנלקח מביתו עולה על 300 ר"מ. משסרב לשלם את תוספת התשלום, הנתבע הבהיר לתובע כי תמורת תשלום של 2,000 דולר הוא יהא רשאי ליטול בחזרה מניו-ג'רזי את המטען שנלקח מביתו. ביום 9.8.2011 הודיע התובע לנתבעים על ביטול העסקה, ודרש להשיב לו את המטען. הוא עמד על ביטול העסקה, למרות שבינתיים נסוגו הנתבעים מהדרישה לתוספת תשלום. תחילה נאמר לתובע על-ידי מזכירה אצל הנתבעים כי המטען טרם עזב את גבולות ארצות הברית, ולאחר מכן בישר לו הנתבע כי המטען כבר נשלח לישראל, אולם הוא סירב לחזור בו מביטול העסקה, ואף הסכים לשלם לנתבעות 1,500 דולר בעבור הובלת המטען בחזרה לביתו. כשטען הנתבע בפניו כי פקיד המכס דורש לקבל ממנו יפוי כוח על מנת לאפשר החזרת המטען לארצות הברית, סירב לכך התובע בנימוק כי איבד אמונו בנתבעים. בספטמבר 2012, כשהגיע המטען לישראל, דרש התובע כי הנתבעים יעבירו את המטען לבית הוריו בעפולה, אולם עד למועד הגשת תביעתו לא הגיע המטען ליעדו.

בכתב התביעה נתבעו הסעדים הבאים: צו עשה אשר יורה לנתבעים להשיב את המטען לידי התובע - בין לבית הוריו בעפולה ובין לביתו בארצות הברית, ולחילופין - פיצוי בסך 14,000 דולר, המהווה את שווי המטען. בנוסף, נתבע פיצוי כספי כדלקמן: 6,000 דולר בגין הוצאות שהוציא התובע עבור רכישת תכולת דירה מחדש, 4,000 דולר בגין אובדן ימי עבודה ו-1,000 דולר בגין עגמת נפש.

2.בכתב ההגנה פרטו הנתבעים את גרסתם העובדתית: בטעות נאמר לתובע על-ידי אורזי המטען בביתו בארצות הברית כי נפחו הכולל קטן מ-300 ר"מ, בשעה שנפחו האמיתי היה 394.83 ר"מ. התובע נדרש לתוספת תשלום בסך 758 דולר, מאחר ובעקבות הנפח הגדול של המטען עמדה הנתבעת מס' 2 להיות מחויבת בתשלום נוסף על-ידי חברת לוגיסטיקה מקומית ועל-ידי חברת הספנות המובילה את המטען לישראל. לאחר שהנתבעת מס' 2 הציעה לתובע לשלם תחילה את המחיר המקורי שסוכם, ולאחר הגעת המטען לישראל לבצע מדידה של נפחו, אישר התובע את המשלוח לישראל, וטען כי "ידאג לתבוע את שיפינג לאחר מכן". לאור זאת, יצא המטען לדרכו, אולם רק בחלוף שלושה שבועות הורה התובע שלא לשלוח את המטען לישראל. המטען הגיע לישראל, וכעבור זמן מה הורה התובע להשיבו לארצות הברית, לאחר שהודיע כי שינה תכניותיו ואין בכוונתו לשוב לישראל. למרות שהנתבעת מס' 2 הסכימה להסתפק בתשלום 1,000 דולר ולפעול להחזרת המטען לארצות הברית, סירב התובע להצעתה ואף לא היה מוכן לחתום על הוראת החזרה, כדרישת פקיד המכס.

בכתב ההגנה הועלו טענות נוספות. נטען לקיומה של התיישנות מהותית, מאחר ועל-פי חוזה ההובלה, המגולם בשטר המטען, מוביל המטען פטור מכל אחריות לגביו, אלא אם הוגשה התביעה בתוך שנה אחת מהמועד בו היה המטען אמור להימסר. עוד נטען כי בין הנתבעת מס' 1 לבין התובע לא נכרת הסכם כלשהו, וכי בינו לבין הנתבע אין כל יריבות. צוין אף כי אין קשר בין הנתבעת מס' 2 לבין השילוח, מאחר והיא סוכן שילוח בלבד ואינה חברת הובלה או חברת ספנות.

הנתבעים טענו כי לא הפרו חוזה עם התובע וכי לא עוולו כלפיו בנזיקין. עוד טענו כי התובע הוא שמנסה להתעשר שלא כדין על חשבונם, לאחר שהמטען הובל בשלמותו לישראל, והוא עדיין נמצא במחסני אוברסיז בחיפה, עקב מחדלו של התובע מליטול אותו.

3.התובע הגיש כתב תשובה בו טען כי אין בכתב ההגנה נימוק המסביר מדוע הנתבעים ממשיכים להחזיק במטענו.

4.בהחלטה מיום 16.12.2013 הוריתי על גילוי ועיון במסמכים ועל מתן תשובות לשאלונים, וקבעתי מועד לישיבת קדם משפט. בישיבת קדם משפט ביום 9.11.2014, במעמד באי כוח הצדדים, הוריתי על השלמת ההליכים המקדמיים וקצבתי מועד להודעה על פשרה, ככל שתושג. בישיבת קדם משפט נוספת, ביום 19.1.2015, בה הודיעו באי-כוח הצדדים על סיום ההליכים המקדמיים, הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות וקבעתי מועד לישיבת הוכחות (27.12.2015).

5.ביום 7.7.2015 הגיש התובע את תצהירו, וביום 20.10.2015 הגישו הנתבעים את תצהיריהם.

6.ביום 21.12.2015 הגישו באי-כוח הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית מועד ישיבת ההוכחות, "נוכח קיומם של הליכי פשרה מתקדמים והעלויות הגבוהות הכרוכות בהגעת הצדדים לארץ בתקופת ימי חג המולד". בהחלטתי מיום 22.12.2015 דחיתי את בקשתם, תוך הפנייתם לעמדת הפסיקה (ע"א 3725/04 דיבה נ' עדווין (פורסם בנבו, 31.8.2006)) באשר לבקשה לדחיית מועד דיון ב"דקה התשעים".