ת"א 59120-09-16 לוי נ' גיגי

1.לפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 14.11.16,בהעדר הגנה מטעם הנתבע. ע"פ פסק הדין חויב הנתבע לשלם לתובע סך של 100,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ כפיצוי ע"פ חוק איסור לשון הרע.

המדובר בתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע בטענה כי הנתבע הוציא את דיבתו רעה באמצעות הרשת החברתית "פייסבוק" וייחס לו בפרסומים השונים שפרסם מעשים פלילים כגון מעילה בכספי החברה שבה עבד, וכן התעללות בעובדים שעליהם היה ממונה.

2בבקשה לביטול פסק הדין ובבקשה להארכת מועד שהגיש הנתבע טען הנתבע כי, בפרסומים לא נקב בשמו של התובע. פרסומים אלה נעשו, לטענת הנתבע, על בסיס שמועה קיימת ולא הנתבע הוא שהפיץ את השמועה. הנתבע טען כנגד היות הדברים בגדר "לשון הרע" והכחיש היכרות אישית כלשהי עם התובע. עוד ולעניין אי הגשת ההגנה טען הנתבע כי הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן הנתבע יפרסם התנצלות. הנתבע פעל על בסיס הסכמה זו, התנצל על הדברים שפרסם ובכך סבר כי הסתיים העניין.

לעניין האיחור בהגשת הבקשה הוסיף הנתבע כי מחמת מצבו הכלכלי הקשה פנה לקבלת סיוע משפטי והמתין זמן רב לקבלתו מאת הלשכה לסיוע משפטי. הנתבע שב על טענות הגנתו והוסיף כי על התובע לעבור משוכות רבות בטרם תיעתר תביעתו, שכן לנוכח הזכות לחופש ביטוי,לא כל אמירה תתפרש כדברי לשון הרע ולא פעם נפסק כי גידופים כשלעצמם, אינם מהווים לשון הרע.

3.התובע התנגד לבקשות וטען כי אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, ואף לא מתוקף שיקול דעת בית המשפט. התובע טען כי הנתבע לא סיפק הסבר לאי הגשת כתב הגנה, כמו גם, לאי הגשת בקשה לביטול פסק הדין, במועד. לטענת התובע, הדברים שפרסם הנתבע עולים כדי לשון הרע , ולא עומדת לנתבע הגנה כלשהי. עוד הפנה התובע לכך שבקשת הנתבע לייצוג משפטי אושרה כבר ב 2/17 ואולם, הנתבע לא טרח לפנות לביה"מ והגיש בקשתו רק ביום 24.4.17.

דיון

4.על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי )להלן:"התקנות"),ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, תוך 30 יום מיום שהומצא למבקש פסק הדין. בהתאם ומאחר שמדובר במועד שנקבע בחיקוק, הרי על ע"פ תקנה 528 מנת להאריך המועד להגשת הבקשה,יש צורך בטעם מיוחד.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש להעיתר לבקשת הנתבע. ראשית אציין כי כבר ביום 6.12.16-עוד בטרם חלפו 30 יום מאת מתן פסק הדין ובסמוך לקבלת פסק הדין,הגיש הנתבע בקשה לתיק ובה עתר לעיכוב פסק הדין בטענה כי הצדדים הגיעו להסכמות ביחס לביצוע התנצלות על ידו ולכן סבר כי ההליך לא יימשך. הנתבע ציין כי פנה לקבלת ייצוג משפטי ועתר לעיכוב הליכים עד להסדרתו. אמנם אין המדובר בבקשה מסודרת להארכת מועד ואולם, אין לשכוח שהמדובר בנתבע שלא היה מיוצג ולכן לא ידע על האופן בו יש להגיש את הבקשה להארכת מועד. בכל מקרה,יש בבקשה זו כדי להצביע על כך שהנתבע לא התעלם מפסק הדין ופנה עוד בטרם חלפו 30 יום, בבקשה, אשר במהותה הינה בקשה להארכת מועד עד להסדרת הייצוג המשפטי.

בפסיקה הובאה הדעה כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי, יבחן ביהמ"ש את בקשתו להארכת מועד באהדה וזאת נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות (ראו: בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי).

עוד יש להוסיף כי בהתאם להלכה יש לייחס משמעות גם למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמשך האיחור, רב,תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד, ברם מאידך גיסא, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. ראו ב"ש 230/86 עצמון נ. מד"י, פד"י מח (2) 353.

במקרה דנן,אמנם חלפו 30 יום מעת שאושר הייצוג המשפטי לנתבע ועד להגשת הבקשה. יחד עם זאת, בענייננו, המדובר באיחור של חודשים בודדים,כשהנתבע טרח להגיש (עוד בטרם חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין,)בקשה לעיכוב הליכים,שבמהותה הייתה כאמור להארכת מועד לצורך הסדרת הייצוג המשפטי .בנסיבות אלו, התובע לא יכול לטעון כי סבר שהנתבע השלים עם פסק הדין ולא יעתור לביטולו.

עוד אוסיף כי במסגרת האיזון הנדרש עת נבחנת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה,על ביה"מ לבחון גם את סיכויי ההצלחה של הבקשה עצמה. לאור זכות הגישה לערכאות ומאחר שכפי שיפורט, לנתבע טענות הגנה שלכאורה יהיה בהם,לכל הפחות, לשנות את סכום פסק הדין, שוכנעתי כי יש להאריך את המועד להגשת הבקשה.