ת"א 5889-07 יג'מור נ' מדינת ישראל-משרד החינוך ואח'

התובע נפגע ברגלו כתוצאה מנפילה במהלך משחק כדור שבו השתתף במסגרת שיעור ספורט בבית הספר שבו למד. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התרחשות התאונה, בשאלת אחריות הנתבעות לפצות את התובע על נזקיו ובשאלת היקף נזקו. בעניין נסיבות התאונה, התובע טען כי נפל ונפגע לאחר שהחליק במגרש שבו שיחקו בשל חול, עפר, חצץ או בליטות וכיוצא באלו מפגעים שעל-פי טענתו, היו במגרש. מנגד טענו הנתבעות, כי נפילת התובע נגרמה מכך שבמהלך המשחק התנגש בתלמיד אחר.

א.עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2.התובע, יליד 16.2.1989 (כיום, כבן 26), נפגע ביום 12.10.2002 (עת היה כבן 13.5) ברגלו הימנית במהלך משחק כדורגל בשיעור ספורט בבית הספר היסודי "סילוואן" לבנים בשכונת סילוואן בירושלים. לאחר פגיעתו, פינו מורי בית הספר את התובע אל בית החולים מקאסד, שם אובחן שבר ברגלו הימנית. רגלו של התובע הושמה בסד גבס והתובע שוחרר לביתו. כעבור שבוע הוחלף סד הגבס בסד גבס ארוך (על כל הרגל), שהוחלף אחת לחודש במשך כשלושה חודשים. החל מיום 14.1.2003 טופל התובע בבית החולים הדסה עין-כרם, בעיקר טיפול פיזיותרפי.

3.כתב התביעה הוגש ביום 15.5.2007 נגד הנתבעות 1 ו-2 (להלן – המדינה והעירייה, לפי העניין) ובו נטען בין השאר, כי פגיעת התובע אירעה בעת משחק כדורגל בשיעור ספורט, בשל החלקתו על משטח האספלט שעליו שיחקו התלמידים, שהיה בו "עפר ואבק ... ולכלוך שגורמים להחלקה". לטענת התובע, הנתבעות התרשלו כלפיו וכי אחריות המדינה נובעת מהיות משרד החינוך גורם מפקח ואילו אחריות העירייה נובעת מהיותה אחראית על תקינות המבנים והמתקנים בבית הספר. כן טען כי הופרו חובות חקוקות מצד הנתבעות. באשר לנטל ההוכחה טען התובע, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 בפקודת הנזיקין), שעל-פיו על הנתבעות מוטל להוכיח כי לא התרשלו.

התובע תמך את תביעתו בשתי חוות דעה רפואיות של מומחים בתחום האורתופדיה, פרופ' מאיר ליברגל ושל ד"ר ג'אבר סאלח. שניהם העריכו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בשל נזק עצבי כרוני, שיתוק חלקי של השרירים בשוק האחורי, דלדול של השוק וחולשה. ד"ר סאלח סבר כי השבר התאחה היטב, אך הנזק נגרם כתוצאה מסיבוך משני של השבר, שהותיר תסמונת מדור אחורי (פגיעה במדור האחורי של השוק). לעומתו, פרופ' ליברגל סבר שלא ניתן לקבוע אם מדובר בנזק משני בשל תסמונת המדור האחורי או בנזק ישיר.

4.כתב ההגנה מטעם שתי הנתבעות הוגש ביום 19.12.2007 (תחילה, ביום 7.8.2007, הוגש כתב הגנה מטעם המדינה, אך מאוחר יותר הוגש כתב הגנה משותף מטעם שתי הנתבעות). בעניין שאלת האחריות טענו הנתבעות בין השאר, כי לא ניתן להטיל עליהן אחריות לפציעת התובע, מהטעם שנבעה מפעולת פתע בלתי צפויה, שאף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע את התרחשותה. כן טענו, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין המעשים או המחדלים המיוחסים להן. בנוסף לכך, הנתבעות הכחישו את שיעור נזקו הנטען של התובע.

בעניין היקף פגיעת התובע, הגישו הנתבעות ביום 31.5.2009 את חוות-דעתו של ד"ר מיכאל לבני, מומחה בתחום האורתופדיה, שאף הוא העריך שנכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20%. עם זאת הוסיף, כי על-פי התרשמותו, השבר ברגלו של התובע היה שבר נפוץ בקרב ילדים, שלא אמור היה לפתח את הסיבוכים שנגרמו לתובע. לשיטתו ומהטעמים שפירט בהרחבה בחוות-דעתו, הנזק ברגלו של התובע נגרם בשל טיפול לא נאות שניתן לו בחדר המיון של בית החולים מקאסד, אשר הוביל לנזק העצבי שיכול היה להימנע, אילו ניתן טיפול רפואי מתאים.

5.לנוכח מסקנותיו של ד"ר לבני, הגישו הנתבעות ביום 26.8.2009 הודעה לצד שלישי נגד בית החולים מקאסד וביום 22.3.2010 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבמסגרתו גם בית החולים מקאסד נתבע (נתבע מס' 3).

כתב ההגנה מטעם בית החולים מקאסד הוגש ביום 1.9.2010 ובו הוכחשה הרשלנות שיוחסה לו. את טענותיו תמך בית החולים בחוות-דעתו של פרופ' דוד סגל, מומחה בתחום האורתופדיה, אשר העריך כי לא הוכח טיפול רשלני מצד בית החולים. בכך הצטרף אל מסקנתו של פרופ' ליברגל, כי לא ניתן לשלול שהפגיעה העצבית נגרמה בעת שנגרם השבר ברגל. באשר לדרגת הנכות, קבע כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 15%, בשל שיפור שחל במצב רגלו.