ת"א 58736-07-14 חרמש ואח' נ' וינקלר בן-אשר בן-דוד ואח'

זו בקשה לסילוק התובענה על הסף, עקב העדר סמכות עניינית. זאת, משום שנאמר בתביעה שמהות התביעה היא "סילוק יד, פינוי, פס"ד הצהרתי, כספית". נטען, כי סעדים של סילוק יד, פינוי ודמי שימוש אינם נובעים מהסכם המכר כסעד נילווה ואינם נמצאים בסמכותו הענינית של בית המשפט, אלא בסמכות עניינית של בית משפט השלום.

התובעות השיבו לבקשה בטענה שהסעד העיקרי הנתבע הוא קבלת פסק דין הצהרתי, לפיו הסכם המכר שנחתם ביום 1.11.13 בטל עקב הפרתו היסודית. לטענתן, הסמכות הייחודית לדון בביטולו, תוקפו ואכיפתו של הסכם מכר מקרקעין היא לבית המשפט המחוזי. לטענתן, הסעדים הכספיים והסעד לפ]ינוי הם סעדים טפלים לסעד הזה, ולכן גם הם מצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

המבקשים לא טענו דבר לגבי הסמכות העניינית לדון בנתבע 2, אבל התובעות טענו בתשובתן, כי הנתבע 2 הוא בן זוגה של הנתבעת 1 החי עימה ובא מכוחה, ולא יעלה על הדעת שצריך לפצל את הדיון ולתבוע את סילוק ידו בבית משפט השלום, כאשר בית משפט השלום יצטרך לדון בתוקף החוזה, שהוא עניין הנתון בלעדית לסמכות בית המשפט המחוזי. הדבר עשוי להביא לפיצול דעות ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. התובעות הפנו למאמרו של מר יצחק כהן "הלכת הטפל הולך אחר העיקר – ענין קלקודה", לפיה גם כאשר הסעדים ראויים לשני בתי משפט שונים, הטפל הולך אחר העיקר.

מאמרו של מר יצחק כהן נדון בהסכמה ברע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ דניאל סטר (ניתן 1.8.13), בו נאמר בין היתר כי "הלכה מושרשת וידועה היא כי "סמכות בית-המשפט לדון בענין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע", תהא עילת התביעה כאשר תהא (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 568 (1977)). מבחן הסעד נועד ליצור ודאות בשאלה המקדמית של סמכות השיפוט העניינית, זהו מבחן טכני בעיקרו, ועל כן ברור ויציב. יעילותו בפשטותו. לעומת זאת, מבחן העילה מורכב יותר, יכול להיות נתון לפרשנות ולשיקול דעת, לעורר שאלות ולבטים, ליצור חריגים. ישום בלתי אחיד של המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית, מכביד מאד מבחינה פרוצדוראלית, יכול גם להביא לפגיעה במראית פני הצדק."

כלומר, יש לזהות מהו הסעד העיקרי, ואחריו הולך הסעד הטפל לו, שבו יש לבית המשפט למעשה סמכות שבגררא. ודוק: אם הסעד העיקרי מצוי בסמכות בית משפט השלום, בניגוד לטענת התובעות, יש לבית משפט השלום סמכות לדון בשאלת תוקפו של הסכם המכר, לצורך בירור התביעה לסעד המצוי בתחום סמכותו, לפי סעיף 76 לחוק בית המשפט (נוסח משולב ) התשמ"ד – 1984, כפי שיש לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בפינוי ודמי שימוש אם השאלה מתעוררת בפניו דרך אגב לצורך בירור הסעד שבתחום סמכותו. התנאי הוא, שמדובר ב"שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין" שהובא כדין בפני אותו בית משפט.

תובעות עצמן הגדירו את תביעתן כתביעה ל"סילוק יד, פינוי, פס"ד הצהרתי, כספית". בסעיף הסעד, התובעות ביקשו סילוק יד (סעיף 30 (א)), הצהרה שהסכם המכר מבוטל (סעיף 30 (ב), פיצוי מוסכם (סעיף 30 (ג- ד)), שכר ראוי (סעיף 30 (ה), השבת סכום הארנונה (סעיף 30 (ו), ולחילופין, תשלום יתרת התמורה (סעיף 30 (ז). בתוך סעיפי כתב התביעה, לא נאמרה במפורש הטענה שהסכם המכר בטל. נאמר שהתובעות שלחו מכתב ביטול, שבעקבותיו היו חילופי מסרים, אבל לא נאמר שהתוצאה היא שהסכם המכר בטל, עד אשר הדבר הופיע לפתע בסעיף הסעד. כאמור, הסעד של בקשת הצהרה שהסכם המכר בטל מופיע, אבל כסעד שני, לאחר סילוק היד.

אציין, שאם הייתי מגיע למסקנה, שהסעד העיקרי המבוקש הוא הצהרה על ביטול הסכם המכר, לא היה הדבר מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בסילוק יד, שהוא נושא המצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט השלום, שכן ההכרעה בסילוק היד אינה דרושה להכרעה בשאלה אם ההסכם בטל. ההכרעה בשאלה אם ההסכם בטל דרושה להכרעה בשאלת סילוק היד, אבל לא להיפך.

עיון בסעיפי הסעד בכתב התביעה, על רקע כתב התביעה, מעלה, שהסעד העיקרי המתבקש הוא סילוק יד, מתן פיצוי מוסכם, דמי שימוש ראויים והשבת סכומי ארנונה. ההצהרה על ביטול ההסכם לא באה אלא לשרת את הסעד העיקרי של סילוק היד, שבעקבותיו חיוב דמי שימוש. הפיצויים המוסכמים נובעים מהפרת ההסכם ולא מביטולו עקב ההפרה. אכן, כדברי התובעות, הסעד הטפל צריך ללכת אחרי הסעד העיקרי, ובמקרה זה, שניהם ילכו לבית משפט השלום, שלו הסמכות העניינית לדון בסילוק יד, ובחיוב כספי בסכומים הנדונים, וכשאלה שבגררא, יש לו סמכות לדון בתוקף ההסכם, לצורך הכרעה בשאלות שבגדר סמכותו.

על כן, אני מקבל את הבקשה, וקובע שאין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתובענה כפי שהוגשה. הדיון בתובענה יועבר לבית משפט השלום בעכו, והוצאות הבקשה ילקחו בחשבון על ידי בית משפט השלום בפסק דינו.