ת"א 58399-08 יום טוב ואח' נ' איחוד בני סח'נין בע"מ ואח'

1. התובע 1 היה מנהל קבוצת הכדורגל הפועל צפרירים חולון, שהתארחה ביום 10.5.03 אצל הנתבעת 1 (להלן "הקבוצה") באצטדיון שבבעלות הנתבעת 2 (להלן ה"עירייה"). הנתבעת 3 (להלן "אריה") ביטחה בתקופות שונות את העיריה. התובע 1 ישב ביציע האורחים על מושב רעוע ונפל כך שידו נתפסה במוט מתכת חלוד. בעקבות הפציעה הוא סבל מזיהום שהתפשט ונגרם לו נזק שבגינו פוצה ע"י התובע 2. ביום 14.5.15 ניתן פסק-דין חלקי שבו נקבעו הסכומים שישולמו לתובעים, תוך שנותרה להכרעה השאלה כיצד יתחלק החיוב בין הנתבעים. לשם כך נשמעו ראיות והוגשו סיכומי הנתבעים בכתב.

טענות הקבוצה והעיריה בשאלת החבות

2. הקבוצה היתה המשתמשת העיקרית (אך לא הבלעדית) במגרש כדורגל המצוי בתחום העירייה. לטענת הקבוצה העירייה היא האחראית לתחזוקת המבנה על תכולתו והמחובר אליו. היא מבססת טענה זו על עדות גזבר העירייה שהסביר כי העירייה אינה נדבן וכי אפילו כשהיא מקבלת התראה על ליקוי, היא תתקנו לפי שיקול דעתה ככל שהתיקון נדרש ואולם לקבוצה אין רשות לערוך תיקונים במבנה ובמחובר אליו. הקבוצה גם טוענת כי העירייה והמשטרה חייבים לבדוק את האצטדיון לפני כל משחק כתנאי למתן אישור למשחק ואכן כך הם נהגו גם ביום התאונה. מר עוסמאן אבו ריא דובר העמותה שמנהלת את הקבוצה וחבר הנהלתה העיד על נהלים כלליים אך הוא עצמו לא היה עד לאירוע. לטענת הקבוצה, נציגי העירייה נמצאו בשטח בזמן אמת. קב"ט האצטדיון ואנשי האחזקה למשל מקבלים את שכרם מהעירייה אך עובדים דרך קבע באצטדיון. הקבוצה מבקשת להטיל את מלוא האחריות לאירוע על העירייה הן בשל בעלותה במתקן והן בשל נוכחותה בפועל במקום.

3. העירייה לא חולקת על תפקידה באחזקת המבנה אלא שלטענתה, דווקא הקבוצה היא זו שמחזיקה במגרש בפועל, גם אם לא באופן בלעדי. עליה מוטלת האחריות לערוך סריקות ולאתר מפגעים. הקבוצה היא זו שאמורה לדאוג לבטיחות השחקנים והמוזמנים. בין השאר, מתבססת העירייה על קביעת בית המשפט בת"א (נתניה) 3868/03 ניסן איציק נ' מ.מ.ש.ש שיווק והשקעות בע"מ - שבו דובר בכשל אבטחה שאיפשר החדרת חזיזים למגרש כדורגל - נקבע שהמועדון הוא המארגן של המשחקים, הוא שוכר את כח הסדרנים והוא הנהנה מהתמורה בעבור הכרטיסים ולכן, יש להטיל עליו את האחריות לאירוע.

האחריות להתרחשות הנזק

4. התביעה יושבה בהסדר פשרה חלקי. על פיו, התובעים לא הגישו ראיות ולא נטלו חלק בשלב ההוכחות. הנתבעים תחמו את המחלוקת לבירור חלוקת החבות ביניהם ולשאלה הביטוחית. התוצאה היא שהתובע 1 עצמו לא העיד על נסיבות פציעתו ואלה נותרו בבחינת "כותרת" בלבד: הוא נפצע מפני שמושבו – חלק מתשתית האצטדיון – היה שבור וסיכן את בריאות המשתמשים בו.

5. האצטדיון שימש בעיקר את הקבוצה אך שימש גם למטרות אחרות. האצטדיון בבעלות העירייה והיא זו שאמורה לתחזק אותו. נוכחותה במקום ניכרת. חלק מעובדי המקום הם עובדי העירייה ושכרם משולם בידי העירייה. בין השאר, במקום אנשי תחזוקה מטעם העירייה. טענת העירייה לפיה היא לא נוכחת בשטח וכי פעולות האחזקה מתבצעות על בסיס דיווח שמתקבל מטעם אנשי הקבוצה לא משקפת את כל המציאות. הקבוצה היתה המשתמשת העיקרית באצטדיון. אנשיה נמצאו בו באופן יומיומי. היא שהפיקה הכנסות מהשימוש בו, שבמהלכו נפצע התובע 1. היא הנדרשת על-ידי רשויות שונות (המשטרה, גופי הספורט שבמסגרתם פעילה הקבוצה) לשלוט במתרחש בו ולוודא את בטיחותו ואת תקינותו. היא המזמינה את הקבוצות היריבות, פעיליהן וקהל הצופים להתארח במתקן.

6. המשמעות היא שהן לעיריה והן לקבוצה היה מעמד משפטי ברור במקום – בעלות לעיריה ושימוש כדין לקבוצה. שתיהן חלקו את ההחזקה במקום. לשתיהן היתה שם "נוכחות" באמצעות אנשיהן. הדבר הקנה להן כושר פיקוח עליו ואמצעים ממשיים לאתר מפגעים ולפעול כדי למנוע התרחשות נזק. לשתיהן היה מעמד המחייבן כלפי ציבור המוזמנים בחובת זהירות. שתיהן כשלו בביצוע חובתן. אחריותן שלובה זו בזו לבלי הפרד. אין דרך ממשית לקבוע, למשל, שעל האחת היתה מוטלת, בלעדית, חובת איתור התקלה ודיווח עליה ועל האחרת, בלעדית, חובת התיקון – אבחנה מלאכותית שאינה מעוגנת כלל בראיות שנשמעו. התוצאה היא שהקבוצה והעיריה נושאות בחבות שווה כלפי התובעים.

כיסוי ביטוחי - הטענות