ת"א 58062-11-12 ארסבן יבוא בע"מ נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה מטעם התובעת בהליך להתרת שמיעת עדותו של המומחה מטעם המבקשת באמצעות היוועדות חזותית (Video Conference).

הצדדים הפנו את בית המשפט לבקשתם, כפי שהוגשה עוד בטרם הוגשה חוות דעת המומחה, אולם אני בדעה כי בקשה זו חסרה רכיב משמעותי, והוא עמדתו של המומחה עצמו.

הפסיקה העוסקת בקיום חקירה באמצעות היוועדות חזותית עניפה, וראשיתה בע"א 84/51 קלינגהופר נ' בלום פ"ד ו (1) 198, מפי כב' השופט אגרנט (כתוארו אז), שם נקבעו שלושה כללים להפעלת הסמכות המוקנית לבית המשפט על פי סעיף 13 (א) לפקודת הראיות, אשר מכוחה התיר בית המשפט שימוש בעדות באמצעות היוועדות חזותית, והפסיקה שבאה בעקבות פסיקה זו חידדה את הטעון חידוד (לסיכום ההלכה הנוהגת ופסיקת בית המשפט העליון בעניין זה ראו בע"א 3776-03-10 קבוצת אקוסנס (מזרח תיכון) בע"מ נ' בתי זקוק לנפט בע"מ (החלטה מיום 1.2.2012, כב' השופטת שושנה שטמר).

שלוש הדרישות לשם התרת שימוש בוויעוד חזותי חלף חקירה באולם בית המשפט בנוכחות העד הן:

• הבקשה הוגשה בתום לב;

• העדות היא רלוונטית לנושא ההליך;

• יש סיבה טובה המונעת מן העד להגיע לישראל לחקירה.

אינני סבור כי יש מחלוקת באשר לרלוונטיות של חקירת המומחה, ולא הועלתה כל טענה לחוסר תום לב מצד המבקשת, אולם אני סבור כי המבקשת לא הראתה "סיבה טובה" המונעת מן העד להתייצב לחקירה. ודוק: בצדק מציינת ב"כ המדינה, כי השיקול של כדאיות כלכלית בהבאת המומחה לישראל לבדו אין בו די על מנת להצדיק את השימוש בחריג ראייתי זה של העדה באמצעות ויעוד חזותי.

אכן, כאשר מדובר בעד שהוא איש מקצוע, קרי – לא צד מעוניין בהליך ובתוצאותיו, היו בתי המשפט גמישים יותר במתן רשות לשימוש בטכנולוגיה זו, אולם זאת בעיקר כאשר הוצג קושי אובייקטיבי בהבאת העד לעדות, דוגמת סירובו של עד תושב חוץ להגיע לישראל להיחקר, כאשר לא ניתן היה למצוא מומחה אחר תחתיו בישראל (וראו לעניין זה רע"א 3005/02 Smithkline Beecham P.L.C נ' אוניפארם בע"מ, פ"ד נו (6) 865).

לא נטען בבקשה – וממילא לא הוכח – כי המומחה מסרב להגיע לישראל לחקירה, וגם הטענה כאילו התובעת לא הצליחה להביא את חוות דעתו של מומחה ישראלי נטענה בעלמא, בלי לציין את שמותיהם או פרטיהם של מומחים אשר דחו פנייה כאמור.