ת"א 58043-02-13

לפניי בקשת הנתבעת להורות לתובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

על השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להפעיל את הסמכות לחייב בהפקדת ערובה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519 לתקנות עמד כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בפסק דינו ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנות באסל נעין איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868:

"בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית. ואולם, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519 (א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

הלכה היא, כי במסגרת השיקולים בדיון בבקשה לחיוב ערובה, יובאו בחשבון סיכויי התובע להצליח בתביעתו, אם כי הדבר צריך להיעשות בזהירות מירבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת (ר' רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ) (פורסם במאגרים)). בחינת סיכויי התביעה צריכה להיעשות על פי כתבי הטענות כמות שהם (ר' בר"ע (מח-ים) 3342/07 מדינת ישראל- משרד הבטחון נ' עזבון המנוחה עראר (פורסם במאגרים)).

החלת הקריטריונים שנקבעו על המקרה שלפנינו מוליכה למסקנה שיש לחייב את התובעים במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. אין מחלוקת לעניין מקום מגורי התובעים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל והתובעים לא הצביע על נכסים השייכים להם והנמצאים בתחומי השיפוט של המדינה. בנסיבות אלה, קיים חשש ממשי לכך שהנתבעת לא תוכל לגבות את הוצאותיה אם תידחה התביעה. ביחס לסיכויי התביעה, ועם כל הזהירות המתחייבות בשלב זה של ההליך, ניתן לומר כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, וזאת נוכח טענת הנתבעת ל"פעולה מלחמתית". אשר על כן, מצאתי כי יש הצדקה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

אשר לקביעת גובה הערובה, יש להתייחס לכל מקרה ונסיבותיו, ובעיקר לסיכויי התביעה הלכאוריים. בנסיבותיו של מקרה זה ולאחר שערכתי איזון בין השיקולים השונים שעל הפרק, אני מחייבת את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בסכום של 20,000 ש"ח. הערובה תופקד עד ליום 24.4.17, שאם לא כן תידחה התביעה.