ת"א 58036-11-10 עודה נ' מדינת ישראל

1.לפניי בקשה להורות לתובע, המתגורר בכפר חווארה שבנפת שכם, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

2.על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 7.4.2010, לאחר שירד התובע מאוטובוס בכפר ביתא החל לשמוע יריות, ולכן הסתתר ברכב נטוש יחד עם אדם נוסף שהיה עימו. בהמשך, נעצר לידם רכב משטרתי בו נסעו שלושה אנשים לבושים בלבוש אזרחים שמאוחר יותר התברר כי היו שוטרים. השוטרים החלו לחקור את התובע והאדם הנוסף וביקשו מהם לצאת מן הרכב. התובע יצא מהרכב כשידיו על ראשו ובשלב זה אחד מהשוטרים ירה כדור אחד לעבר רגלו של התובע.

3.בכתב הגנתה, חולקת הנתבעת על תיאור נסיבות האירוע כפי שפורטו לעיל. לטענתה, התובע חשוד בהשתייכות לקבוצה אשר נהגה לשדוד סחורות ואת הרכבים שנשאו אותן. ביום האירוע הנטען, התובע ישב ברכב יחד עם חבריו כשם עומדים לבצע גניבה של משאית ותכולתה, ולכן השוטרים קיבלו פקודה לעצור אותם. כאשר אחד השוטרים החל לנוע לכיוון הרכב, כשהוא נמצא בין רכבו של התובע לרכב אחר, ויתר השוטרים החלו לצעוק לעבר התובע "עצור, משטרה" החל התובע לנסוע ברכב וכמעט דרס את אחד השוטרים. שוטר אחר, שחש בסכנת חיים ירה כדור אחד לעבר רגלו של התובע. לאחר הירי רכבו של התובע עצר ונמנעה דריסתו של השוטר.

4.לטענת הנתבעת, בהתאם להלכה הפסוקה ולספרות המשפטית, די בעובדה שהתובע הוא תושב חוץ המתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ואין בידיו להצביע על נכסים בארץ מהם תוכל הנתבעת לפרוע הוצאותיה, כדי לחייב את התובע בהפקדת ערובה. זאת ועוד, הנתבעת טענה כי סיכויי התביעה קלושים לאור נסיבות האירוע לפיהן קמה לה הגנה של "פעולה מלחמתית" המעוגנת בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), וכן לנוכח הטענה כי התובע ניסה לדרוס שוטר וזה האחרון פעל מתוך הגנה עצמית.

5.התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי מאחר ומדובר בתביעה בין אזרח לרשות שלטונית ולנוכח הפער בין יחסי הכוחות של שני הצדדים, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות על פני אינטרס הנתבעת למנוע הגשת תביעות סרק. עוד טוען התובע, כי סיכויי תביעתו גבוהים שכן אין מחלוקת כי הוא נפגע ברגלו מירי של שוטר, וכן לנוכח העובדה כי הראיות בשטח מצביעות על כך שאירוע ארע בעת שהיה מחוץ לרכב כאשר הוא מרים את ידיו בכניעה, ולא בתוך הרכב כטענת הנתבעת.

6.תקנה 519 לתקנות הסדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 קובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות."

7. פסיקה עמדה על השיקולים להטלת ערובה להוצאות בנוגע לתושב חוץ מכוח תקנה 519 וכן על האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים. כך למשל ציין כב' השופט גרוניס (כתארו אז), ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נח (5) 865 :