ת"א 57982-02-13 מ.פ. נ' פנחס טללה ואח'

1.ביום 26.10.10 נפגעה התובעת בתאונה בעת שהיתה בדרכה לעבודתה. לטענתה, היא נחבלה בראשה ממראת הצד של אוטובוס שהגיע לתחנת האוטובוס בה עמדה. האוטובוס היה נהוג בידי הנתבע מס' 1 ומבוטח בביטוח חובה כדין על ידי הנתבעת מס' 2.

2.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 30% עקב מצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה.

3.התובעת טוענת כי הנתבעים חייבים לפצותה על נזקיה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

4.הנתבעים מכחישים את חבותם. לטענתם, התובעת לא הוכיחה כי נפגעה מהאוטובוס בנסיבות הנטענות והמהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

הצדדים חלוקים גם בשאלת גובה הנזק. ברקע, בין היתר, טענת הנתבעים כי אין לקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותה של התובעת ובקשותיהם להבאת ראיות לסתור את קביעתו שנדחו בהחלטת השופטת בן שמן מיום 30.4.14 ובהחלטתי מיום 14.3.16.

5.במסגרת שמיעת הראיות העידו בפניי, מטעם התובעת, התובעת עצמה ובעלה ל' (להלן: ל'). מטעם הנתבעים העידו נהג האוטובוס, הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), וחוקר פרטי מר אמנון שינברגר.

החבות

6.כך תיארה התובעת את התאונה בתצהיר עדותה הראשית: "בבוקר יום 26.10.10, המתנתי בתחנת אוטובוס בדרך המכבים בראשון לציון, בדרכי לעבודה. בעודי עומדת בתחנה, הגיח לפתע האוטובוס לעברי במהירות ופגע עם המראה הימנית הקדמית בעוצמה, בראשי ובפניי, ואני נזרקתי כמה מטרים באוויר על המדרכה. שכבתי על המדרכה בהכרה מלאה, ראיתי את בעלי תוקף את נהג האוטובוס צועק עליו שכמעט הרג אותי, אנשים צורחים סביבי לא הבנתי מה קורה בכלל" (ר' סעיף 4 לתצהיר).