ת"א 5793-05-13 מרגוליס נ' וקסליארסקי

לפניי תביעה שטרית, שעילתה בשני שיקים בסכום כולל של 335,000 ₪. השיקים נושאים תאריך של 6.5.2010 ושל 20.5.2010, ושניהם חוללו באין-פירעון מסיבת "אין כיסוי מספיק" (א.כ.מ).

לטענת הנתבע בתצהיר התומך בהתנגדות מטעמו, מסר את השיקים לתובע בשנת 1998, כביטחון להשקעה בסך 335,000 ₪ שביצע התובע בעסק ששמו "מנעמי גן עדן" (להלן: "העסק"), עסק שלא היה בבעלותו של הנתבע (סעיפים 4 – 6 לתצהיר התומך בהתנגדות). לטענת הנתבע, תנאיה של עסקת ההשקעה היו, כי כנגד השקעה בסך 335,000 ₪, יקבל התובע מדי חודש בחודשו 3% מהיקף ההשקעה (לא מרווחי העסק), וכי בפועל כך נעשה, כאשר מדי פעם קיבל התובע את ה"רווח" האמור במוצרים מהעסק ולא בכסף מזומן.

התובע, מצדו, מכחיש את גרסת הנתבע להשקעה בעסק. לטענתו, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים 5 – 10 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, ניתנו השיקים להבטחת פירעונן של שתי הלוואות: האחת שניתנה בשנת 1999 וסכומה 200,000 ₪, והאחרת – ניתנה בשנת 2000 וסכומה 135,000 ₪. לטענת התובע, על פי תנאי ההלוואה, היה על הנתבע לשלם מדי חודש בחודשו ריבית בסך 3% מסכום ההלוואה, ולטענת התובע (בסעיף 10 לתצהירו) – "כל עוד משלם הנתבע את תשלומי הריבית ההלוואות תמשכנה להתקיים".

לטענת התובע, "הנתבע עמד תחילה בתשלומי הריבית, המוסכמת, בהמשך שילם את תשלומי הריבית בחלקם ובשנת 2009 חדל מלשלמם בכלל." (סעיף 12 לתצהיר התובע, ההדגשה במקור – ע"י).

הנתבע העלה ארבע טענות הגנה עיקריות:

• התיישנות התביעה – מאחר שעילתה בעסקה שנערכה בשנת 1998 בקירוב;

• שיהוי בהגשת התביעה;

• אין מדובר בעסקת הלוואה, כי אם בעסקת השקעה בעסק שקרס בשנת 2005, ועל כן אין לתובע כל עילה נגד הנתבע;

• ככל שמדובר בעסקת הלוואה – מדובר בהלוואה שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההסדרה") חל עליה, ועל כן דין התביעה להידחות. יוער כי טענה אחרונה זו לא הועלתה במסגרת ההתנגדות, ועלתה לראשונה לקראת סופו של דיון ההוכחות בתיק, בשאלות שהפנה ב"כ הנתבע אל התובע.