ידווב ואח' נ' לחמנוביץ ואח'

לפני תביעה לתשלום פיצויים בטענה למרמה בהסכמים לרכישת פרדסים. ההסכמים נשוא התביעה נכרתו עוד בשנת 1988, שלכן גם הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות. 

במהלך 1988 רכשו התובעים מהנתבעים חלקות אשר שימשו כפרדסים, בסמוך למחלף המכונה "צומת מורשה". בחלוף השנים הופקעו חלקים מהפרדסים ובמהלך 2015 הגישו התובעים תביעה לקבלת פיצויי הפקעה. במהלך בירור תביעה זו נטען שבגין חלקים מהפרדסים שולמו פיצויי הפקעה עוד בשנת 1986 ובטרם נמכרו לתובעים, שלכן אין לתובעים זכות לפיצויי הפקעה בגינם. נוכח עובדות אלו הוגשה תביעה זו.

לטענת התובעים, הוסתר מהם שטחם האמתי של הפרדסים שנרכשו והוצג בפניהם מצג שלפיו השטח הנמכר עומד על 16,700 מ"ר בעוד שהשטח הנכון, לאחר ההפקעה, עמד על 13,852 מ"ר בלבד. בגין ההפרש שבין השטח שנמכר לשטח הפרדסים בפועל עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בפיצוי.

נוכח טענות אלו עתרו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות ובטענה להיעדר עילה. במוקד המחלוקות העומדות להכרעה בפסק דין זה, עומדת לפיכך טענת התובעים שלפיה עד 2015 לא ידעו את העובדות עליהן מתבססת התביעה, שלכן לא חלפה תקופת ההתיישנות.

תמצית העובדות

1. בתיק זה הגישו התובעים כתב תביעה ובו הם עותרים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בסך של 1,354,515 ₪, בטענת הטעיה ומרמה בהסכמי רכישת מקרקעין שנכרתו ב- 1988.

2. אלו, בתמצית, העובדות הנטענות בכתב התביעה:

   • ביום 30.3.88 נכרת הסכם בין התובעים מצד אחד לבין ברטה לחמנוביץ ז"ל ויוסף זלמנוביץ ז"ל (להלן: "המנוחים"), שלפיו רכשו התובעים מהמנוחים זכויות חכירה בפרדס ברמת השרון, בשטח של 8,200 מ"ר (להלן: "פרדס זלמנוביץ").

     כשבועיים לאחר מכן, ביום 13.4.88, נכרת הסכם נוסף בין התובעים לבין הנתבעת 2, גב' נעמה ניצן שפירא, שלפיו רכשו התובעים מהנתבעת 2 זכויות חכירה בפרדס, בשטח של 8,500 מ"ר (להלן: "פרדס שפירא").

     שטח פרדס זלמנוביץ ושטח פרדס שפירא (שניהם יחד יכונו להלן: "הפרדסים") צמודים זה לזה ומצויים בסמוך למפגש הדרכים המכונה "צומת מורשה".

   • הן בהסכם לרכישת פרדס זלמנוביץ והן בהסכם לרכישת פרדס שפירא צוין כי שטחי הפרדס הנמכרים הינם אלו שנותרו בחכירת המוכרים לאחר הפקעת שטחים שנעשתה לטובת הרחבת דרכים. בסך הכל איפה, רכשו התובעים שטח בהיקף של 16,700 מ"ר.

   • בחלוף השנים נודע לתובעים כי הפרדסים הופקעו לצורך הרחבתה של "צומת מורשה". התובעים סברו שלנוכח הפקעה זו הם זכאים לפיצוי וכך הגישו במהלך 2015 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד חברת נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (תיק מספר 62950-01-15; להלן: "תביעת פיצויי ההפקעה").

     כנגד תביעת פיצויי ההפקעה הוגש כתב הגנה ובו, בין היתר, נטען כי כבר בשנת 1986 שולמו פיצויי הפקעה למנוחים ולנתבעת 2 (תבל"א) וזאת בגין הפקעת שטח כולל של 6,148 מ"ר מכלל שטחי הפרדסים. טענה זו נתמכה באסמכתאות ולפיכך נאלצו התובעים להסכים להפחתת השטח נשוא תביעתם בהיקף כולל תואם, דהיינו בהיקף של 6,148 מ"ר.