ת"א 57428-01-14 נגאר ואח' נ' אבו מיזר

לפניי בקשת הנתבע לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו וזאת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

1. התביעה נסבה על נכס בשכונת בית חנינה המשמש כבית מרקחת והיא הליך נוסף לאחר תביעות קודמות שהתנהלו בקשר עם הנכס האמור. התובעים, הם אח ואחות, אזרחי ותושבי ארה"ב. התביעה הנוכחית נסבה על דרישתם לתשלום דמי שכירות ראויים בגין הנכס. קודם לתביעה הנוכחית ניתן פסק דין בתביעה שהגישה התובעת נגד אחותו של הנתבע המחייב את אחות-הנתבע לפנות את הנכס ולשלם את דמי השכירות המגיעים לתקופה שעד סוף שנת 2010. בקשה לביטול פסק דין זה, שניתן בהעדר הגנה, נדחתה. לאחר שהתובעת פעלה לנקיטת הליכי הוצאה לפועל לפינוי הנכס, הגיש הנתבע, שטען כי הוא המחזיק בנכס, תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא דייר מוגן בנכס. בתביעתו טען כי שכר את הנכס בדמי מפתח מבעליו שהם – כך טען – התובע וכמה מאחיו (זולת התובעת). תביעת הנתבע נדחתה. ערעור שהוגש על פסק הדין עודנו תלוי ועומד. בינתיים נותר על כנו צו זמני המונע את פינוי הנתבע מהנכס. לאחר שניתן פסק הדין בתביעה האחרונה, הגישו התובעים את תביעתם הנוכחית שבה עתרו לחייב את הנתבע לשלם להם דמי שכירות ראויים בסך 397,260 ₪ עבור השימוש בנכס בתקופה שמתחילת שנת 2011 ואילך.

2. הנתבע ביקש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. התובעים השיבו לבקשה והנתבע השיב לתשובה.

3. הלכה פסוקה היא כי "ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות" (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן בפסקה 5 והאסמכתאות הנזכרות שם (16.1.2013)). בכל האמור בסיכויי התביעה נקבע כי באלה אין כדי להצדיק, כשלעצמם, חיוב בהפקדת ערובה אלא כאשר מדובר ב"הליך סרק מובהק" (שם). כך נפסק, בשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות ולפגיעה בקניינו של התובע כאשר זה נדרש להפקיד ערובה. לצד אלה יש לשקול את הפגיעה האפשרית בנתבע המבקש להבטיח את תשלום הוצאותיו ככל שהתביעה תידחה. שיקול הדעת המסור לבית המשפט בעניין זה הוא רחב (למשל, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון איברהים בפסקה 5 (30.5.2004)). במסגרת הכללים שנתגבשו בעניין זה בפסיקה נקבע כי "מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה ... כך גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה ... אכן, המקרים העיקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שנפסקו לזכותו, ככל שנפסקו" (רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית בפסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם (14.11.2013)).

4. בענייננו, בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין מובילה אל המסקנה כי אין מקום להורות על חיוב בהפקדת ערובה. במכלול נסיבות העניין, נוכח ההליכים הקודמים בקשר עם הנכס הנדון, ובשים לב גם לדברי הנתבע בישיבת קדם המשפט שם אמר כי "אני צריך לשלם... דמי השכירות המגיעים לשיטתי הם 7200 דולר לשנה..." והוסיף כי שילם "לתובעים" עבור שנת 2011 שלאחר מכן "הפסקנו לשלם" (ע' 3, ש' 11-17 לפרוטוקול), ניתן להבין את האדנים עליהם נסמכת התביעה ולא ניתן לומר, בשלב זה, כי מדובר בתביעת סרק. אכן, התובעים אינם מתגוררים בישראל. הם גם לא ציינו את מענם המדויק, זולת ציון כללי של המדינה בארה"ב שבה מתגורר כל אחד מהם. עם זאת, וגם אם נביא בחשבון את טענות הנתבע כי מתנהלים נגד התובעת הליכים פליליים בארה"ב, הרי שבנסיבות המקרה שלפנינו אינני סבור כי קיים חשש ממשי לכך שהנתבע לא יוכל להיפרע במידה ובסופו של יום ייפסקו הוצאות לטובתו. יש לזכור כי הנתבע מחזיק ומשתמש בנכס שלטענתו שלו – כפי שהועלתה, למשל, בגדרי הליך התביעה שהגיש – התובע הוא אחד מבעליו (ראו בס' 3 לפסק הדין בת"א (שלום י-ם) 43149-07-11, נספח י"א לכתב התביעה), ואשר לשיטתו שלו מגיעים ממנו דמי שכירות לתובעים בגין השימוש בנכס בסכומים בלתי מבוטלים של כמה עשרות אלפי שקלים חדשים. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את סכום התביעה – כ-400,000 ש"ח – את שיעור ההוצאות שצפוי להיפסק אל מול דמי השכירות המגיעים לשיטת הנתבע. במצב דברים זה, לא עלה בידי הנתבע להראות כי קיים חשש של ממש כי יעמוד בסופו של יום מול שוקת שבורה ככל שייפסקו לו הוצאות, וממילא נראה שיוכל להיפרע, למשל, על דרך של קיזוז המגיע ממנו בגין השימוש בנכס. מסקנה זו אינה משתנה גם כאשר מביאים בחשבון כי תשובת התובעים הוגשה ללא תצהיר תומך וגם נוכח טענות הנתבע כי אלה לא הציגו מסמך המעיד על זכויותיהם בנכס, שכן בעניינים אלה די, בשלב זה, בתשתית שהוצגה לעיל, ובכלל זה מפי הנתבע עצמו.

5. נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום ההליכים.