תביעה כספית לתשלום 580,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיות ועוולת נגישה. יש לציין שהתביעה במקורה כללה גם סעדים של צווי, אולם סעדים אלו שוב אינם רלוונטיים.
רקע כללי
1.הנתבעת היא אזרחית ותושבת סין ובבעלותה חברה לייצור והפצה של מסגרות למשקפיים. הרקע להליך בפני הוא סכסוך עסקי בין בעלה של התובעת, ניני שלו ("ניני"), לנתבעת, בו טוענת הנתבעת כי החברה שבעלותה ייצרה ומכרה לניני ולחברה שבבעלותו מסגרות משקפיים לפי הזמנה, אך תמורתם לא שולמה. בגין סכסוך זה הגישה הנתבעת נגד ניני, החברה והתובעת תביעה כספית לתשלום סכום העולה על 1.5 מיליון ₪ (ת.א. 56792-09-14 "התביעה העסקית"). התביעה העסקית הוגשה גם נגד התובעת - אף שאין חולק כי התובעת היא עורכת דין במקצועה - לאור טענת הנתבעת כי גם התובעת נטלה חלק בעסקי בעלה ואחראית כלפיה, טענה המוכחשת על ידי התובעת מכל וכל.
2.סמוך למועד הדיון הראשון בתביעה העסקית, גילתה התובעת שהנתבעת פרסמה "פוסט" בדף הפייסבוק שלה ובו פרסומים משמיצים ומכפישים אודותיה ("הפרסומים" או "הפרסום"). התובעת פנתה לנתבעת, טענה שאין לה כל קשר לעסקי בעלה ולסכסוך העסקי הקיים, ודרשה מהנתבעת להסיר לאלתר את כל הפרסומים הפוגעים. הנתבעת סירבה לבקשה, ומכאן התביעה.
3.הנתבעת אינה מכחישה שהרקע לפרסום הוא הסכסוך העסקי, אולם טוענת כי אין כל מניעה בדין מפרסום הדברים, ומדובר בפרסומים מותרים ומוגנים.
4.בתום עדויות הצדדים קיבלה הנתבעת המלצת בית משפט, התחייבה להסיר את הפרסומים מעמוד הפייסבוק ולא להעלותם בשנית (עמ' 42 לפרוטוקול), וכך נעשה. לאור זאת, סעדי הציווי להם עתרה התובעת, והם צו מניעה קבוע וצו עשה להסרת הפרסומים התייתרו, ונותרה לדיון המחלוקת הכספית.
5.התביעה העסקית התנהלה בנפרד ובמקביל להליך זה, קבעתי כי במסגרת הליך זה יתבררו רק הטענות המתייחסות לפרסומים, ואין מקום להידרש למחלוקות המתבררות במסגרת התביעה העסקית (ראו ההחלטות בעמ' 8 – 12 לפרוטוקול). יצוין כי בינתיים ניתן פסק דין בתביעה העסקית, נקבע שלא הוכחה יריבות או עילה נגד התובעת (הנתבעת בתביעה העסקית) ומשום כך דין התביעה נגדה להידחות. עם זאת התביעה נגד ניני והחברה שבבעלותו התקבלה ונקבע שעליהם לשלם לנתבעת (התובעת בתביעה העסקית) סכום של 1,051,370 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה היום 08.05.12.
6. העידו בפני התובעת (תצהיר ת/1), הנתבעת (תצהיר נ/1), ומר יונתן רבינוביץ' שבתקופה הרלוונטית עבד בחברה בה עבדה התובעת (תצהיר ת/2).
מהות הפרסומים ואופן פרסומם
7.ואלו הם הפרסומים נשוא הדיון:
א. אישור של משטרת ישראל בדבר הגשת תלונה במשטרה בגין עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועושק על ידי קבלת דבר שאינו מגיע כדין (נספח 1 לתצהיר התובעת);
ב. עמוד ראשון של כתב התביעה שהוגש נגד התובעת, ניני וחברה בבעלות ניני במסגרת התביעה העסקית, בו עתירה לתשלום 1,582,906 ₪ (נספח 5 א' לתצהיר התובעת);
ג. החלטה של כב' רשם בית משפט השלום על הטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד במסגרת התביעה העסקית, וכן צווי עיקול מקרקעין המופנים ללשכת רישום המקרקעין ורישום הצו בפנקס בתים משותפים (נספחים 2 - 3 לתצהיר התובעת);
ד. שתי החלטות שניתנו במסגרת התביעה העסקית ועניינן דחיית בקשת התובעת לסילוק התביעה נגדה על הסף (נספחים 5ב' לתצהיר התובעת);
ה. דף מתוך "מידע נדלן" (רשות המיסים), בו פרטים אודות מועד רכישת נכס בו יש לתובעת זכויות, וכן מחיר הרכישה וכתובת הנכס (נספח 4 לתצהיר התובעת).
הפרסום נעשה באמצעות העלאת צילום מוקטן של המסמכים הנ"ל לדף הפייסבוק של הנתבעת, ללא מלל נוסף, ותחת הכותרת: "I am here waiting for both of you – at Azraeli Center Tel Aviv" (נספח א לתצהיר התובעת).
8.מהעדויות שנשמעו עלה שבסין אין אפשרות לפתוח חשבון פייסבוק מאחר ורשת זו חסומה למשתמשים, ואת הפרסומים נשוא ההליך פרסמה הנתבעת בעת שהותה בישראל (סעיף 27 לתצהיר הנתבעת ועדותה בעמ' 37 שורה 22 ואילך). בהמשך פנתה הנתבעת לכל ה"חברים" של התובעת בפייסבוק, והציעה להם "חברות" (עמ' 39 לפרוטוקול). בדרך זו נחשפו או יכלו להיחשף כל החברים של התובעת לפוסט שהנתבעת העלתה לדף הפייסבוק שלה.
9.התובעת עצמה לא היתה מודעת לפרסום, והיא נחשפה לדברים רק לאור פניות של אנשים שנחשפו לפרסום והיפנו תשומת ליבה לקיומו. כאמור, עם גילוי הפרסום פנתה התובעת לנתבעת ודרשה להסירו, אולם בקשתה נדחתה (מכתבי ב"כ הצדדים צורפו לתצהיר התובעת).
10.טרם פירוט טענות הצדדים נציין כי מרבית העובדות הנחוצות להכרעה אינן במחלוקת; המחלוקת היא לגבי משמעות הדברים והדין החל. ואלו העובדות המוסכמות:
ראשית, תוכן הפרסום כמובא לעיל אינו במחלוקת.
שנית, אין מחלוקת כי הנתבעת היא שהעלתה את הפרסום לדף הפייסבוק האישי שלה, אם כי יש מחלוקת אם הנתבעת נחשבת ל"מפרסם".
שלישית, מוסכם כי במועד הפרסום התביעה העסקית היתה עדין תלויה ועומדת.
רביעית, אין מחלוקת שהתלונה למשטרה נסגרה עוד טרם מועד הפרסום, מהסיבה: "אין אשמה פלילית" (נספח 1א לתצהיר התובעת), וכי הודעת המשטרה על סגירת התלונה, להבדיל מהאישור על הגשת התלונה, לא פורסמה.
חמישית, אין גם מחלוקת כי ההחלטה הראשונית בדבר הטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד שונתה בהסכמה שגובשה לאחר דיון במעמד שני הצדדים (נספח 3 לתצהיר התובעת), וכי פרוטוקול זה, להבדיל מההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, לא פורסם (יש מחלוקת מה משמעות הסכמת הצדדים).
שישית, גם משך הפרסום אינו במחלוקת, ומוסכם שהפרסומים הופיעו בעמוד הפייסבוק של הנתבעת תקופה של כשנתיים וחצי, והם הוסרו רק בתום עדות הנתבעת בעקבות המלצת בית משפט.
מכאן לטענות הצדדים.
עיקר טענות התובעת
11.התובעת טוענת שהנתבעת פרסמה את הדברים בכוונת זדון, במטרה לפגוע בשמה, לגרום לה נזק, ללחוץ עליה ועל בעלה בתביעה העסקית שהגישה נגדם, כל זאת בניגוד לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע ("החוק"). ואכן, עקב הפרסום הוכפש שמה, כבודה נרמס, ונגרם לה נזק אישי ומקצועי רב. התובעת מדגישה שיש לבחון את התמונה העולה מהפרסום כולו על מכלול מרכיביו, כאשר מדובר בפרסום חלקי ומגמתי.
12.התובעת טוענת שפרסום הדברים בדף הפייסבוק של הנתבעת מהווה "פרסום" אסור, ואין לקבל את טענת הנתבעת לפיה חברת פייסבוק היא ה"מפרסם", כאשר פייסבוק אינה אלא ה"פלטפורמה" על גביה פרסמה הנתבעת את הדברים.
13.התובעת טוענת שיש לדחות את טענות ההגנה לגבי היות הפרסומים פרסומים מותרים לפי סעיפים 13(5) ו - 13(10) לחוק, וגם אין תחולה להגנות שנקבעו בסעיפים 14 ו – 15 לחוק. זאת מאחר והתלונה במשטרה נסגרה וההחלטה על הטלת עיקולים זמניים בוטלה עוד טרם הועלה הפרסום לדף הפייסבוק, כך שלא ניתן לטעון לאמת בפרסום. מאותם טעמים לא ניתן לטעון לתום לב בביצוע הפרסום, ודי בסירובה העיקש של הנתבעת להסיר את הפרסום למרות המלצות בית משפט, כדי לאיין כל טענה לתום לב.
14. בכל הקשור להגשת התלונה למשטרה, נטען גם שהתלונה הוגשה בידיעה ברורה שמדובר בתלונת סרק שאינה אמת. בכך, פתחה הנתבעת בהליך נפל, ומשום כך היא אחראית כלפי התובעת גם בגין ביצוע עוולת נגישה בניגוד לסעיף 60 לפקודת הנזיקין.
15.לבסוף נטען שהפרסום מתוך "מידע נדלן" פוגע בפרטיותה של התובעת מאחר והוא כולל פרטים אישיים לגבי נכס בו לתובעת זכויות, לרבות מיקומו, מועד רכישתו ומחיר העסקה. אמנם, מדובר בפרסום רשמי הפתוח לעין כל, אולם בפרסום עצמו אין קישור לתובעת, והפרסום שפרסמה הנתבעת קושר בין הפרסום לתובעת אישית ובכך פוגע בפרטיותה.
16.בגין כל אלו, בהתחשב בהיקף הפרסום, במשכו (מעל שנתיים וחצי) ובסירוב הנתבעת להסירו, עותרת התובעת לפיצוי בסכום של 580,000 ₪.
עיקר טענות הנתבעת
17.הנתבעת טוענת שהתביעה הוגשה במטרה אחת ויחידה, להפחידה וללחוץ עליה בתביעה העסקית המוצדקת שהיא הגישה נגד התובעת וניני, וסכום התביעה העצום יוכיח.
18.לטענת הנתבעת, הפרסום אינו אלא צילום של החלטות ומסמכים פומביים הפתוחים לעין כל, הם לא נערכו על ידה, ומדובר בפרסום מותר לפי סעיפים 13(10) – 13(11) לחוק. זאת ועוד, מרבית הפרסומים מוגנים גם מכוח סעיף 13(5) לחוק הקובע הגנה מוחלטת על מסמכים שהוחלפו תוך כדי דיון משפטי.
19.לחילופין, עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק, של אמת בפרסום ותום לב לפי סעיפים 14 ו – 15 לחוק.
20.לטענת הנתבעת היא העלתה את הפרסומים לדף הפייסבוק הפרטי שלה, ומי שפרסם זאת לצדדים שלישיים היא רשת הפייסבוק, לא הנתבעת עצמה. ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה כמה אנשים נחשפו לפרסום, מה היקף הפרסום, ולא הוגשה לעניין זה חוות דעת מומחה.
21.הנתבעת טוענת שמדובר בפרסום אחד בודד ולגיטימי, הוא לא נעשה בכוונת זדון, ובכל מקרה סכום התביעה הוא לא פחות משערורייתי.
22.ובאשר לעילות התביעה הנוספות, לא התקיימו יסודות עוולת הנגישה, וגם פגיעה בפרטיות לא הוכחה מאחר ואין מדובר בידיעה שנמסרה לנתבעת.
דיון
האם הדברים מהווים לשון הרע והאם הנתבעת פרסמה את הדברים
23.השאלה הראשונה היא אם יש בדברים משום לשון הרע. סעיף 1 לחוק קובע מה נחשב לשון הרע, ולפיו לשון הרע הוא, בין היתר, פרסום העלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", וכן פרסום העלול "לפגוע באדם במשרתו..., בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
התובעת טוענת שהפרסום עלול להשפילה ולבזותה בעיני הבריות, והוא גם עלול לפגוע במשלח ידה בהיותה עורכת דין ששמה הטוב הוא כלי עבודתה. הנתבעת טענה אמנם שהפרסום מותר, אולם לא עלתה טענה כי הפרסום עצמו לא עלול לפגוע בתובעת.
24.מקובלת עלי טענת שני הצדדים כי כדי לקבוע אם מדובר בפרסום אסור, יש לבחון את הפרסום כולו ואת התמונה הכוללת העולה מהדברים, לאו דווקא כל פרסום ופרסום בנפרד (סעיפים 23 – 24 לסכומי התובעת; סעיף 10 לסיכומי הנתבעת). כאמור, מדובר בפרסום של צילומים מוקטנים של מקבץ מסמכים, ולאור זאת כדי לקבוע אם יש בפרסום כדי לפגוע בתובעת, אין די שחלק מהמסמכים מותרים בפרסום, יש לבחון את המכלול.
25.התכנים שפורסמו הם בגדר לשום הרע, ולעניין זה די להפנות לשני פרסומים: הגשת תלונה למשטרה והחלטה על הטלת עיקול זמני. תלונה במשטרה בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובגין עושק על ידי קבלת דבר שאינו מגיע כדין, היא תלונה בגין ביצוע עבירות פליליות, ופשיטא שפרסום אודות הגשת תלונה מעין זו עלול להשפיל ולבזות. גם הטלת עיקול על נכסיו של אדם ואפילו עיקול זמני עלול לעורר ספק לגבי התנהלותו ויכולתו הכלכלית, ומשום כך עלול לפגוע בשמו הטוב ומשרתו. כאמור, הנתבעת כלל לא ניסתה לטעון כי אין בפרסום משום לשון הרע, וטענותיה הן כי הפרסום מותר או מוגן.
26.שאלה נפרדת היא אם הדברים פורסמו, ואם כן אם יש לראות בנתבעת כמפרסמת. לעניין זה עלו שתי טענות נפרדות, אחת, כי התובעת לא הוכיחה את הפרסום והיקפו ולא הוגשה חוות דעת מומחה לעניין היקף החשיפה לפרסום; ושנייה, כי בכל מקרה הנתבעת אינה המפרסם, כל שעשתה הוא העלאת הפרסומים לדף הפייסבוק הפרטי שלה, ורשת הפייסבוק היא המפרסמת.
איני מקבלת טענות אלו.
27.בכל הקשור לעצם הפרסום, אין צורך להוכיח מה היקפו ודי בכך שאדם אחד נוסף, פרט לנפגע, נחשף לפרסום (סעיף 2 לחוק). התובעת העידה כי פנו אליה חברים ובני משפחה שנחשפו לפרסום (סעיף 12 לתצהיר; עמ' 14 שורות 1 - 9), וגם עד התובעת מר רבינוביץ' העיד כי נחשף לפרסום (תצהיר ת/2). יש להוסיף כי הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית כי פנתה לרשימת החברים של התובעת בפייסבוק והציעה להם "חברות", כך שהם יכלו להיחשף לפרסום (עמ' 39 לפרוטוקול). די בכך כדי לקבוע כי הפוסט פורסם ברבים.
28.ובאשר לטענה כי רשת הפייסבוק היא, ולא הנתבעת, פרסמה את הדברים, אף טענה זו אינה מקובלת. לעניין זה יובהר כי פייסבוק אינה צד להליך זה, ושאלת אחריותה לפרסום, להבדיל מאחריות הנתבעת, אינה נדרשת.
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה אחריותו האישית של מי שהעלה לדף הפייסבוק תכנים שיש בהם לשון הרע (למשל רע"א 1688/18 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו; ע"א (חי') 62613-09-16 מרדכי (מוטי) מרקוס נ' אמיר בוהדנה; ת.א. (ת"א) 14264-11-14 גבריאל כנפו נ' סער גינזבורסקי; וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט שנלר, ע"א (ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול, בו הורחבה האחריות, ונקבע כי גם פעולת "שיתוף" עשויה להיחשב כ"פרסום" לפי החוק). לאור זאת, טענת הנתבעת כי רשת הפייסבוק היא המפרסמת אינה יכולה להתקבל. לא למותר להוסיף כי שעה שהנתבעת פנתה לחברים של התובעת, לא ניתן לקבל טענתה כי למעט העלאת הפרסומים לדף הפייסבוק הפרטי שלה היא לא עשתה דבר. טענתה כי הפנייה לאותם חברים נעשתה לשם יצירת קשרים עסקיים, לא רק שלגופה אינה משכנעת, אלא שהיא אינה מעלה או מורידה.
29.התוצאה היא שהוכח שהדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע, והנתבעת אחראית לפרסום. מכאן לטענות ההגנה.
פרסומים מותרים
30.הטענה העיקרית של הנתבעת היא שמדובר בפרסומים מותרים לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13 לחוק, שכותרתו "פרסומים מותרים", קובע רשימה של 11 סוגי פרסומים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. סעיף זה קובע רשימת פרסומים, בהם יש העדפה לאינטרסים כלליים – ציבוריים הגוברים על האינטרסים עליהם בא חוק איסור לשון הרע להגן, ומשום כך הם אינם נחשבים ללשון הרע. יש הדגיש כי פרסומים החוסים תחת סעיף 13 לחוק, הם פרסומים מותרים, גם בנסיבות בהן מדובר בפרסום כוזב ובזדון (שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 191; רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גילׂ).
לאור זאת, לשם בחינת השאלה אם מדובר בפרסומים מותרים, אין להידרש לטענות לפיהן הנתבעת פרסמה את הדברים בזדון מתוך מטרה לפגוע בנתבעת.
31.הנתבעת מפנה לשלושה סעיפים: סעיף 13(5), סעיף 13(10) וסעיף 13(11).
סעיף 13(5) קובע כפרסום מותר:
"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור",
סעיף 13(10) קובע כפרסום מותר:
"העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש",
וסעיף 31(11) קובע כפרסום מותר:
"פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".
התובעת טוענת שאין תחולה לסעיפים אלו, ובראש ובראשונה, אין להם תחולה על פרסום אישור הגשת התלונה למשטרה.
32.תחילה לטענה לפיה הפרסומים מותרים לפי סעיף 13(5) לחוק, מאחר ומדובר בפרסומים מתוך הליך שיפוטי.
טענה זו יש לדחות מאחר וההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק אינה חלה על פרסום למי שאינו צד למשפט (שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 200). בענייננו הנתבעת פרסמה את הדברים בעמוד הפייסבוק והם פתוחים לכל מי שיש לו גישה לעמוד זה, על כן אין היא יכולה לטעון לפטור על דברים שנאמרו תוך כדי דיון משפטי. לעניין זה ראו גם פסק דינו של כב' השופט זילברטל בעניין תמיר מדר (רע"א 453/14 תמיר מדר נ. שלום אורן) בו נפסק כך: "הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט כאשר 'תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט' (עניין זיידמן; אורי שנהר, דיני לשון הרע, 199 (1997)). בענייננו המבקש שלח מכתבים לנמענים שאין להם קשר לסכסוך, ועל-כן אין הוא זכאי לחסות בצלה של ההגנה האמורה". קיימת פסיקה הדנה בשאלה מי יכול להיחשב "צד למשפט", מה נחשב "תוך כדי דיון", ועד כמה ניתן או ראוי להרחיב מונחים אלו. שאלות אלו אינן מתעוררת בענייננו, מאחר ומדובר בפרסום חיצוני להליך המיועד לצדדים זרים לחלוטין להליך, והם אינם יכולים להיחשב בכל דרך כצד להליך.
33.עם זאת, יש לבחון אם חלות על הפרסום חלופות אחרות של סעיף 13 לחוק, טענת הנתבעת היא לתחולת סעיפים 13(10) ו – 13(11) לחוק. ברגיל הכלל הוא שחזרה על לשון הרע, היא לשון הרע. עם זאת, בסעיפים קטנים 13(7) – 13(11) נקבעו סוגים שונים של פרסומים חוזרים שאינם נחשבים כפרסום של לשון הרע, ובלבד שהפרסום מוצג כחזרה גרידא על דברים שפורסמו קודם לכן, ומדובר בפרסום נכון והוגן, כשלעניין זה הכוונה היא להתאמת הפרסום החוזר לפרסום הקודם, לאו דווקא למציאות (שנהר, עמ' 204 – 205; ע"א 348/85 יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ; רע"א 1389/16 פאיז אשתיוי נ' זכי כמאל).
על רקע זה יש לבחון אם עומדים לנתבעת הפטורים שנקבעו לעניין פרסומים חוזרים.
34.הנתבעת טוענת שהפרסומים כולם הם פרסומים חוזרים פומביים ופתוחים לעין כל, מאחר ומדובר בהחלטות שיפוטיות, כתבי בית דין, נסח טאבו ומידע נדלן ממשלתי. התובעת חולקת על טענות אלו, ומדגישה את הפרסום של האישור על הגשת תלונה למשטרה, פרסום שאינו פומבי ואינו יכול להיחשב כפרסום חוזר. לטענה זו משיבה הנתבעת כי האישור על הגשת התלונה למשטרה צורף לכתב התביעה שהוגש במסגרת התביעה העסקית ומשום כך הוא חלק ממסמך פומבי, וכי בכל מקרה שמה של התובעת אינו מופיע במסמך.
35.כמפורט לעיל הפרסומים שפרסמה הנתבעת הם צילומים מוקטנים של החלטות ומסמכים, כך שעולה מהם כי מדובר בפרסומים חוזרים. עם זאת, לא די בכך, ויש לבחון אם הפרסומים החוזרים באים בגדר אחת החלופות שנקבעו בסעיף 13 לחוק.
בכל הקשור לפרסום כתבי בי – דין או החלטות מהתביעה העסקית, אף שפרסומים אלו אינם חוסים תחת סעיף 13(5) לחוק, הם חוסים תחת סעיף 13(10) לחוק מאחר ומדובר בפרסום של מסמכים מתוך תביעה המתנהלת בדלתיים פתוחות. זאת ועוד, ואף שהדבר לא נטען, נראה כי יש תחולה גם לסעיף 13(7) לחוק, שעניינו חזרה על פרסום מהליך שיפוטי.
36.אעיר כי בכל הקשור לפרסום ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד על הטלת עיקולים זמניים, השאלה אינה נקייה מספקות. מחד ניתן לטעון שהחלטה על הטלת עיקולים זמניים שניתנה במעמד צד אחד בלבד היא החלטה חסויה ואינה יכולה להיחשב מסמך פומבי. מאידך, ניתן לטעון שלאחר שההחלטה נמסרה לצד האחר היא חדלה להיות חסויה, וניתן לראות גם בה החלטה פומבית ככל החלטה שיפוטית אחרת. הצדדים לא מיקדו טיעונים בשאלה זו, אני נוטה לחשוב כי מאחר והתביעה העסקית היא הליך פומבי גם ההחלטות שניתנו בגדרה הן פומביות, ובחלוף מועד החיסיון של ההחלטה הזמנית על הטלת עיקולים זמניים, שוב אין מניע�%9