ת"א 5725-08-13 אלמונית נ' שבתי ואח'

1) מונחת לפניי בקשה מטעם הנתבעים להבאת ראיות לסתור וכן להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי.

רקע וטענות הצדדים

2) התובעת, ילידת שנת 1966, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 18.7.12. התובעת טוענת בין השאר כי בעטיה של התאונה הוא סובלת מפגימה בעמוד השדרה המותני. התביעה הוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") כאשר לפי קביעת ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהוכרה התאונה האמורה כתאונת עבודה, נקבעה נכות צמיתה לתובעת בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, זאת בהתאם להוראת סעיף 37(7)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, והוסף שליש שיעור אחוז הנכות האמור, זאת בהתאם להוראת תקנה 15 בתקנות האמורות.

3) הנתבעים טוענים בבקשתם להבאת ראיות לסתור כי לפני המוסד לביטוח לאומי לא עמד תיעוד רפואי רלבנטי מעברה הרפואי של התובעת. לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה טיפולים בעבר בכאבים בעמוד השדרה המותני, ולעניין זה צירפו הנתבעים תיעוד רפואי, לרבות טיפולי פיזיותרפיה של התובעת. עוד טוענים הנתבעים כי הוועדה טעתה בקובעה מועד תאונת דרכים קודמת שעברה התובעת; הוועדה רשמה כי התאונה הקודמת אירעה בשנת 2007 בעוד היא אירעה בפועל בשנת 2005. הנתבעים טוענים בנוסף כי המומחה הרפואי מטעם הוועדה רשם בחוות דעתו בין השאר, כי לתובעת עבר משמעותי של כאבי גב, אך הוועדה הרפואית לא התייחסה לחוות דעת זו. מכאן, בהסתמך על כל האמור, סבורים הנתבעים כי לא הונח מלוא המידע הרפואי הרלבנטי לפני הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי.

4) התובעת דוחה את טענות הנתבעים וטוענת כי דין הבקשה להבאת ראיות לסתור להידחות משכן לדידה, הוועדה הרפואית אכן הייתה ערה לעברה של התובעת והדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול הדיון בוועדה. לעניין חוות הדעת של המומחה מטעם הוועדה, טוענת התובעת כי לא ייתכן שהוועדה לא עיינה בחוות הדעת של המומחה מטעמה. בכל מקרה, לא תועדה התייחסות לחוות הדעת משכן לא המליץ המומחה על שיעור נכות כלשהי. לעניין מועד התאונה הקודמת, טוענת התובעת כי מדובר בטעות סופר, ואף למעלה מכך, העובדה שהטעות מופיעה בחוות הדעת של המומחה, הדבר מהווה ראיה לכך שהוועדה הסתמכה על חוות הדעת, לרבות טעות הסופר שבה.

דיון והכרעה

5) לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הנתבעים והתובעת לעניין הבקשה דידן, נחה דעתי כי בדין לדחות את הבקשה, כפי שיוטעם להלן.

6)ראשית כל, סבורני כי דין טענת השיהוי שהועלתה - להידחות. יוער תחילה כי הטענה האמורה לא הועלתה מפורשות בתגובת התובעת, כי אם לראשונה הייתה לה התייחסות בתשובת הנתבעים לתגובת התובעת, ולאחר מכן, בתגובת התובעת מיום 19.11.14. טענות ברוח טענת השיהוי הועלו בתגובה קודמת של התובעת שהוגשה ביום 24.4.14. יחד עם זאת, גם אם טענה זו הייתה מועלית באופן מפורש, הרי מלבד זאת שאין מניעה להעלות בקשה כגון-דא בשלבים מאוחרים של המשפט [ראו ספרו של א' ריבלין, "תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית, התשע"ב-2011, 782], אלא שגם נימקו הנתבעים את עיתוי הגשת בקשתם בהשלמת קבלת החומר הרפואי בעניינה של התובעת. לכך יש להוסיף כי ההליך דידן נמצא בשלב מקדמי.

7)לפי סעיף 6ב בחוק הפיצויים, אם נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי החוק האמור. עם זאת, "...בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

8)כבר נקבע בפסיקה כי היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן [ראו ההחלטה בעניין בר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו פתייה, פ"ד לט(4) 839; להרחבה ראו ספרו של ריבלין לעיל, עמודים 774-782]. באופן כללי, הטעמים שעשויים להצדיק מתן היתר כאמור, הם משני סוגים: