ת"א 56875-05-14 נורדן טכנולוגיות בע"מ ואח' נ' איסט. סי. אנרג'י החזקות (2003) בע"מ ואח'

בקשה להורות על עיכוב ההליכים בתובענה בשל הליך תלוי ועומד.

1.התביעה דנן היא תביעה כספית, שיסודה בהרשעתן בפלילים של החברות התובעות במסגרת ת.פ. 856/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים ("התיק הפלילי").

בתמצית שבתמצית. בתיק הפלילי הנ"ל הורשעו התובעות, ביחד עם הנתבע 2 ונאשמים נוספים, בעבירות שונות, בהן חברות בארגון פשיעה לצורך ביצוע תכנית עבריינית רחבת היקף שבבסיסה מהילת דלקים, מכירתם והפצתם לציבור, תוך הצגת מצג כוזב לפיו מדובר בדלקים תקינים, והכל לשם גריפת רווחים כספיים. על התובעות נגזרו קנסות כספיים כבדים.

לטענת התובעות, הנתבע 2, שעמד בראש ארגון הפשיעה, ואשר כיהן כאורגן בתובעות (דירקטור בתובעות ומנכ"ל בחברת בת של התובעת 1), עשה בתובעות שימוש לצורך קידום תכניותיו ומעשיו הפליליים. התובעות טוענות שבמעשיו ובתחבולותיו הפר הנתבע 2 את חובות האמון, הנאמנות והזהירות שהוא חב כלפיהן, פעל בניגוד לחובותיו לפעול לטובת החברות, וגרם להן נזקים קשים. גם הנתבעת 1 אחראית לנזקים מאחר והיא רכשה את התובעות במטרה לעשות בהן שימוש לקידום מעשיו הפליליים של הנתבע 2 והיא גם מינתה מטעמה את הנתבע 2 וכן נושאי משרה נוספים שהורשעו בתיק הפלילי. כתוצאה מההרשעה ומניהול ההליך הפלילי נגרמו לתובעות נזקים עצומים, בהם הוצאות הגנה, תשלום קנסות כבדים שנגזרו, ושיתוק פעילותן העסקית של החברות עקב תפיסת נכסי החברה והקפאתם, עד כדי חיסול עסקיהן. אף שהנזקים הוערכו על ידי התובעות בסכומים העולים על 3,700,000 ₪, לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך 1,000,000 ₪.

2.הנתבעים טוענים שהתובענה דנן הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בחוסר תום לב, ממניעים זרים ובמטרה אחת ויחידה: לשמש כלי שרת בידי התובעות בתביעה שהן הגישו לבית משפט המחוזי בתל אביב, בה הגישה הנתבעת 1 תביעה שכנגד (ת.א. 8237-11-13ׂ; "תביעת המחוזי"). השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בתביעת המחוזי היא מי מהצדדים הוא הבעלים בחברות התובעות ומי מהם זכאי לקבל לחזקתו את המניות המוחזקות אצל הנאמן. לטענת הנתבעים התביעה בפני לא הוגשה אלא כדי להוות לחץ על הנתבעים במסגרת ההליך במחוזי.

מעבר לכך ולגופו של עניין, מעשי הנתבעים לא הסבו לתובעות כל נזק. להיפך, רק מאחר ובמסגרת התיק הפלילי מצא בית משפט שמעשיו של הנתבע 2 היו לטובת החברות, הורשעו גם הן בעבירות שיוחסו להן. לאור זאת, נטען, אין יסוד לתביעה לפיצוי כספי.

3.בבקשה זו טוענים הנתבעים שיש להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה, עד לאחר שתוכרע תביעת המחוזי. כאמור, במסגרת ההליך במחוזי תוכרע שאלת הבעלות בחברות, ולטענת הנתבעים, אין זה ראוי כי שעה שקיים סכסוך לגבי השליטה בחברות, ושעה שהליך בעניין זה תלוי ועומד, מחליט דירקטוריון, היודע שעצם חוקיות פעולותיו שנויה במחלוקת, להגיש תביעה נגד אלו המערערים על עצם חוקיות כהונתו. מי שהחליטו להגיש את התביעה, עשו כן בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של מעמדם.

ממשיכים הנתבעים וטוענים שהרקע העובדתי הצריך לשתי התביעות זהה וגם ההכרעות העובדתיות שיינתנו ישמשו לשני ההליכים. זאת ועוד. הנתבעים סבורים כי לו יזכו בדינם (ולדידם אין ספק שכך יהא), ולו ייקבע שהנתבעת 1 היא בעלת החברות, התביעה דנן לא תמשיך להתנהל ולא יהא צורך להידרש לה. לאור זאת שיקולי יעילות ומניעת תביעות סרק, כמו גם שיקולי צדק, מחייבים להמתין להכרעה בתביעת המחוזי לעניין זהות בעלי החברות.

4.התובעות מתנגדות לעיכוב המבוקש. לטענתן מדובר בשני הליכים נפרדים שאין ביניהם דבר, ואף הצדדים להם שונים. התביעה דנן היא תביעה נזיקית שהוגשה על ידי החברות נגד מי שפעל כאורגן בחברה, ויסודה בנזקים שנגרמו לחברות כתוצאה מההליך הפלילי. מדובר בתביעה פשוטה שהיא במהותה תביעה נגררת להליך הפלילי, ואין לה כל קשר למחלוקות בעניין הבעלות בחברות. מאידך הצדדים לתביעת המחוזי הם בעלי המניות בחברות (ארבע חברות ואדם פרטי) ומי שטוענת לזכות במניות (הנתבעת 1), והמחלוקת היא בשאלה מי זכאי לקבל לחזקתו את המניות המוחזקות בנאמנות אצל הנאמן (עו"ד ארז). הצדדים לתביעות אינם זהים, עילות התביעה שונות, הפלוגתאות הצריכות להכרעה שונות ופסק הדין שיינתן בתביעת המחוזי לא ישפיע על הליך זה ולא יקים כלפיו מחסום עקב מעשה בית דין. אין גם חשש מהכרעות סותרות. בנסיבות אלו, יש להעדיף את אינטרס התובעות לקידום התביעה שהגישו במהירות וביעילות.

התובעות חולקות גם על טענת הנתבעים לפיה אם יזכו הנתבעים בתביעת המחוזי (ולדידם אין לכך כל סיכוי) תתייתר התביעה דנן. תביעה זו היא תביעה של החברות, בהן בעלי מניות נוספים מעבר לצדדים בפני. כלל לא ברור כיצד יוכל דירקטוריון חדש, האמור לפעול לטובת החברות, להחליט שלא להמשיך ולנהל את התביעה. ומכל מקום, שיקול זה כלל אינו רלוונטי לבקשה, מאחר ובהתאם לפסיקה ניתן לעכב הליכים עקב הליך תלוי ועומד, רק כאשר יש חשש לדיון כפול באותן עילות או פלוגתאות, וחשש זה אינו מתקיים במקרה זה.

5.על פני הדברים, נראה שיש לקבל את טענת התובעות כי הפלוגתאות והטענות שיידונו בתביעה זו, שונות מאלו שידונו בתביעת המחוזי.

מבלי לקבוע מסמרות, דומה שמאחר וההליך הפלילי חלוט, השאלות העיקריות הצריכות להכרעה בהליך זה יהיו שאלות של נזק. גם אם לצורך הכרעה בשאלות אלו יהא צורך להידרש למערכת היחסים הכוללת בין הצדדים (ובשלב זה ודאי שלא ניתן לדעת אם כך יהא), אף אז הפלוגתאות העיקריות הן שאלת הנזקים שנגרמו לתובעות, אם בכלל.

שאלות אלו אינן מתעוררות בתביעת המחוזי, אף שגם בה יש התייחסות נרחבת לתיק הפלילי ולנזקים שלטענת התובעות נגרמו בעטיו (למשל סעיפים 18 – 31 להמרצת הפתיחה, צורפה כנספח לבקשה). כאמור, הפלוגתא המרכזית העומדת להכרעה בתביעת המחוזי היא שאלת הבעלות בחברות, ואין לה נגיעה בשאלת הנזק הנטען.

לאור זאת, נראה כי בין ההליכים אין זהות צדדים או פלוגתאות, וגם לא בהכרח ייקבעו פלוגתאות פסוקות. עם זאת, אין להתעלם מכך שלפחות בחלקו, ישנו רקע עובדתי משותף לשתי התביעות, ולכך להלן.

6.בהתאם להלכה הפסוקה, הדוקטרינה בדבר "הליך תלוי ועומד" באה להשיג מספר מטרות, בהן מניעת הליכי סרק, חיסכון בזמן שיפוטי, מניעת הכבדה על הצד שכנגד ומניעת הכרעות סותרות (רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ. מועדון הכדורגל ביתר ירושלים (2001) בע"מ; רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ. דלתה דיגיטל בע"מ). המשקפיים דרכם נבחנים אינטרסים אלו הם המשקפיים של מעשה בית דין, והשאלות שיש לשאול הן שאלות של זהות הסוגיות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, הימנעות מכפל התדיינות ומניעת הכרעות סותרות (ראה פסקי הדין הנ"ל והאסמכתאות המובאות בהם). רוצה לומר, כללים משפטיים שונים עשויים לקדם את המטרות של יעילות דיונית ומניעת הליכי סרק, לא רק הכלל בדבר הליך תלוי ועומד. על כן כדי לקבוע כי יש לעכב את ההליך מחמת הליך אחר תלוי ועומד, לא די בכך שעיכוב ההליך עשוי למנוע הליך סרק, יש לבחון גם קיומם של אינטרסים נוספים, בראש ובראשונה חשש מקיומו של מעשה בית דין.

מהבחינות האמורות, לא מתקיימות ההצדקות לעכב את ההליכים בתובענה זו.

7.עם זאת בכך לא תם הדיון. עדין יש לבחון אם קיימים אינטרסים אחרים המצדיקים לעכב את הדיון עד שתוכרע תביעת המחוזי, אף אם אלו חורגים מד' אמותיו של כלל העיכוב הרגיל עקב הליך תלוי ועומד. וכך נפסק לאחרונה (רע"א 1377/14 (אלימלך לאוניד נ' מדינת ישראל):

"בשולי הדברים אעיר כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה דורשת הסתייעות בדוקטרינת ההליך התלוי ועומד. ככלל, עיכוב הדיון בשל הליך תלוי ועומד דורש זהות בין בעלי הדין בהליך המעוכב ובהליך התלוי ועומד [נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, פסקה 50 (1991)]. אמנם, הרחבה מסוימת של כלל זה אפשרית מקום בו עשויים להיקבע בהליך התלוי ועומד ממצאים שיהיה בהם משום השתק פלוגתא, ואף השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי, שישפיע על התובענה המעוכבת [ראו: רע"א 2812/13 ‏קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 17 (11.7.2013); עניין נאות, פסקה 9]. אולם, במקרה דנן אין חפיפה בין התובעים בהליכים העקרוניים לבין המבקשים. כמו כן, השאלה העומדת לדיון בהליכים אלו אינה, בעיקרה, שאלה שבעובדה העשויה להקים השתק פלוגתא אלא שאלה משפטית. השפעתם האפשרית של ההליכים העקרוניים על ההליך מושא בקשה זו מקורה באפשרות שתקבע בהם הלכה פסוקה [ראו: סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה], ולא בדוקטרינת ההליך התלוי ועומד. ברם, השיקולים העומדים בבסיס החלטה לעכב את ההליכים מחמת הליך תלוי ועומד דומים לשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה לעכב את הדיון בשל שאלה משפטית עקרונית העתידה להיות מוכרעת בבית המשפט העליון. עיקרם של שיקולים אלו, כאמור, במניעת הליכי סרק ויעילות שיפוטית, לצד מניעת הכבדה על מי שתביעתו מעוכבת. יישום שיקולים אלו על נסיבות הבקשה שלפני מגלה כי החלטת בית המשפט בדין יסודה, ולא מצאתי מקום להתערב בה".