ת"א 56713-03-15 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' מועדי

בפני תביעה כספית. התביעה עניינה לתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 120,177 ₪ נכון ליום הגשת התביעה – 26.3.15.

המחלוקת המשפטית עניינה בטענת התובעת, כי היא הבעלים המלא על חלקה 36 גוש 18898 מקום בו בנה הנתבע מבנה מגורים על שטח של 497 מ"ר (מגרש 36/4) וזאת ללא קבלת היתר או הרשאה מהתובעת. התובעת פעלה וקיבלה פסק דין כנגד הנתבע בת.א. 1732/86 בבית משפט השלום בעכו לסילוק ידו של הנתבע והריסת אותו מבנה מגורים אך בפועל לא פעלה למימוש פסק הדין.

לטענת התובעת חרף העובדה שלא מימשה את פסק הדין יש לזכות אותה בדמי שימוש ראויים על התקופה שלא התיישנה (ולמעשה הנתבע "הרוויח" את כל התקופה שבה ישב על שטח לא לו ולא שילם דמי שימוש ראויים) וזאת בין השאר מכח דיני עשיית עושק ולא במשפט.

טענתה המשפטית של התובעת, כי עצם העובדה שפסק הדין לסילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין לא מומש במשך 30 שנה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכאותה ויכולתה להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימושו של הנתבע במקרקעין.

הנתבע לעומת זאת טוען, כי העובדה שהתובעת לא פעלה למימוש פסק הדין, יש בה כדי להביא לדחיית התביעה. לטענת הנתבע השאלה האם בעלים של הקרקע אשר אינו זכאי לדרוש סלוק יד של מחזיק בקרקע (מחמת התיישנות) זכאי לדרוש דמי שמוש ראויים בגין השמוש בקרקע זכו כבר להתייחסות של בתי המשפט וזאת בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ענבר) אשר הכריע בעניין בת.א. (ירושלים) 9620/07 ארוינג מוסקוביץ נ' חאלד חמדאלה, שם נקבע לטענת הנתבע, כי אמנם בידי התובע זכות בעלות בקרקע אך זכות זו היא ערטילאית בלבד שכן אין לה משמעות מעשית וזכות זו אין בה כדי לזכות אותו בשכר ראוי.

עוד טוען הנתבע מבחינה משפטית, כי גם אם קיימת זכות תביעה כלשהי לנתבע, הרי ישנה מניעות מצידה של התובעת בדרישה שכזו, שכן במקרה שלפנינו התובעת היתה זכאית לדמי שימוש ראויים (לכאורה עוד משנת 1986) אך היא לא עשתה דבר עד להגשתה של התביעה הנוכחית בבית המשפט ולמעשה היה כאן ויתור לאחר שאפילו לא הוציאה דרישת תשלום לנתבע.

כאשר התובעת בחרה שלא לפעול במשך 30 שנה, בהתנהגותה יש משום ויתור ברור, היא מקימה מעין חזקה של ויתור מטעם התובעת והנטל להפריכה הוא על כתפי התובעת, דבר שלא עמדה בו.

הנתבע מתייחס גם לשאלת הזכויות בקרקע וטוען, כי גם הטענה כי התובעת לכאורה בעלות מלאה על הקרקע אינה דבר ברור לאור ניהול מו"מ בין הצדדים לגבי אפשרות של חליפין בין קרקעות. לטענתו לא פעלה התובעת מבחינת דיני מנהל תקין כרשות סבירה ובהגינות וגם עניין זה צריך להלקח בחשבון.

בתשובתו לטענות משפטיות אלה של הנתבע טוענת התובעת, כי בעלותה המלאה על הקרקע לא נסתרה והיא באה לידי בטוי בנסח רישום המעיד על זכויותיה הרשומות בפנקס הזכויות.

זאת ועוד, לא ברור לה מדוע לא ניתן להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים, הגם שלא מימשה את פסק הדין בעניין סילוק היד מהמקרקעין. לא נטענה כל טענה לגבי התיישנות התביעה ככל שהיא נוגעת 7 שנים אחורה נכון ליום הגשת התביעה.

שימוש במקרקעין הוא אקט מתחדש וכל יום בו נעשה שימוש שלא כדין במקרקעין, מוליד עילת תביעה לדמי שימוש ראויים ביחס לאותו יום.

לגבי ההפניה לפסק הדין המחוזי בבית משפט השלום בירושלים בעניין ארוינג מוסקוביץ טוענת התובעת, כי הנתבע מבלבל בין תוצאת ההתיישנות במקרקעין כטענת הגנה (במקרה זה קבלת ההתיישנות משמעה דחיית תביעה לסילוק יד ומכאן הכרה עקיפה בזכותו של נתבע להחזיק במקרקעין כפי שנפסק בעניין פסק דין מוסקוביץ) לבין התיישנות פסק הדין (במקרה זה ההתיישנות עשויה להביא לכל היותר למצב בו לא ניתן לאכוף את פסק הדין אך אין היא מקנה לנתבע כל זכות להחזיק במקרקעין).

בענין מוסקוביץ הועלתה טענת התיישנות כטענת הגנה ועם קבלתה נדחתה התביעה לסילוק יד.

לעומת זאת, במקרה שלפנינו התקבלה התביעה לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, דבר שהוא שונה ממקרה מוסקוביץ שבו לא ניתן היה לתבוע דמי שימוש ראויים בשעה שזכות הבעלות הפכה "ערטילאית" עקב קבלת ההתיישנות כטענת הגנה.

כאן בנגוד למוסקוביץ לא נקבע מעולם, כי לנתבע זכות במקרקעין ו/או כי התביעה לסילוק ידו התיישנה. עצם פסק הדין מלמד כי אין לנתבע זכות במקרקעין.