ת"א 56627-02-14

1. ב 22.6.14 ניתנה החלטה שכללי צווים לגלוי ועיון במסמכים, ומענה לשאלונים. כדי לא להאריך – על פי לו"ז ההחלטה היה על עניינים אלה להסתיים במכלול, בתוך 75 יום.

2. ב 8.1.15 , בישיבה שהתקיימה, הודיעו ב"כ הצדדים כי איש מהם לא זכה לקבל תשובות לשאלון מהצד האחר. יחד עם את התבקשה הנחיה להגשת תצהירים. ניתנה הנחיה על הגשת תצהירים – 60 יום לכל צד. התובעת הגישה תצהיריה ב 15.3.15.

3. ב 24.2.15 הוגשה בקשה זו שבפני, למחיקת כתב ההגנה מכוח תק' 122 לתקנות סדר הדין האזרחי. התבקש גם לדחות שלב הגשת התצהירים – בקשה שנדחתה. ביחס לבקשה למחיקת ההגנה הוריתי על המצאת הבקשה לתגובת הנתבעת במועד הקבוע בתקנות (20 יום). הבקשה נמסרה לב"כ הנתבעת ביום 26.2.15 (כעולה מהודעה מיום 19.3.15). תגובה לא הוגשה עד היום.

4. הבקשה מפרטת כי ב 1.7.14 העבירה התובעת לנתבעת בקשה לעיון במסמכים ושאלונים למענה. כזכור, על פי לו"ז ההחלטה היו התשובות לשאלון אמורות להינתן תוך 30 יום, כך אף דרישת העיון. לכל המאוחר אם נתייחס לפגרה היו דרישות אלו אמורות להיענות במחצית ספטמבר 2014, לפני שבעה וחצי חודשים.

"הסנקציה הקבועה בתקנה 122, המאפשרת מחיקה של כתבי טענות בשל הפרה של צו גילוי ועיון במסמכים (וסוגי צווים נוספים), הינה יוצאת דופן בחריפותה ועל כן היא מופעלת במקרים קיצוניים בלבד (ראו, רע"א 6596/05 אירידיום בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (26.10.2005)). הכלל הוא שאין מוחקים כתב הגנה של מי שהפר צו לעיון וגילוי, אלא אם נמצא כי הנתבע פעל בזדון או תוך זלזול בבית המשפט (ראו, ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793, 800 (1992); רע"א 7620/04 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ, פיסקה 3 (5.10.2004)).

ברוח דברים אלה, אין מקום, להשקפתי, למחוק כתב תביעה או כתב הגנה (או תשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית), בשל אי העברת מסמך מסוים לעיון בעל הדין השני בנסיבות דוגמת אלה שבמקרה דנא.

יש לזכור, כי מי שנגדו הופנה צו העיון טוען כי אין באפשרותו לאתר את מקום הימצאו של המסמך, לאחר שהפעיל מאמצים סבירים לאיתור המסמך, וטענה זו נתמכה בתצהיר של מי שפעל לאיתור המסמך והלה מוכן להיחקר עליו..." (מתוך החלטת הנשיא גרוניס ברע"א 1690/14 כפיר בן אדוה נ' חברת דואר ישראל) .

5. יש לומר כי הסנקציה חריפה במיוחד כאשר היא מופעלת כלפי נתבע. שאם מופעלת היא כלפי תובע, לא נחסמת הגישה לערכאות, ויכול התובע להגיש תביעתו מחדש ולשאת במחיר קביל של תשלום אגרה, כאשר יראה לקדם תביעתו שלו. מאידך מחיקת כתב הגנה בשל מחדל דיוני הנוגע להיכי ביניים משמעה מתן פסק דין כנגד הנתבע – החודל, שלא לגופו. ועדיין – אם אין חפצים לרוקן מתוכן את תק' 122, ולהפכה לאות מתה, מגיע שלב בו יש לעשות בה שימוש אף כלפי נתבע. ראה למשל רע"א 9265/06 קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ נ' עו"ד יעל דגן (החלטה מיום 3.1.07). יש הרי תכלית דיונית לקיומה, ואין בה שום רמז להגבלת תחולתה ביחס לתובע חודל בלבד. חשש מופרז מעשיית שימוש בתקנה ביחס לנתבע, עשוי שיוליך הנתבע לתחושת שאננות, ולסיכול זכותו של התובע לקבל מסמכים ותשובות מבעל ריבו, משעה שהוא עצמו מחויב בהמצאת תשובות למסמכים, ולפגיעה בשוויון הדיוני. יש לזכור כי הנתבעת בענייננו לא טענה כי מסמכים שהתבקשו אינם בידיה או בשליטתה ולא הציבה כל טעם קביל מדוע מתעלמת היא מן הדרישה ומן הצו שניתן, להשיב לשאלון. אין טענה לגופה כי שאלות אינן רלבנטיות או עוקפות חסיון מוכר בדין וכיוצ"ב (בהחלטה המקדמית ניתנה הנחיה כיצד צריך לנהוג בעל דין הסבור שאינו צריך להשיב על שאלה פלונית). הנתבעת פשוט התעלמה הן מן הצוים לעיון במסכים ומענה לשאלון, אותם היה עליה לקיים לפני שבעה וחצי חודשים; והן מן הבקשה למחיקת כתב ההגנה, שנשלחה לתגובתה והומצאה לה ב 26.2.15.

6. לאור חריפות הסנקציה ביחס לנתבע, יש לנהוג במתינות. לטעמי בשלב ראשון יש לאפשר רפוי המחדל, ואף לתמרץ הנתבע החודל בדמות הוצאות. אולם אם גם מהלך זה אינו מועיל, הארכה הנוספת לא מועילה והפגם הדיוני אינו מוצא מזור, מגיע כאמור שלב בו יש להיזקק לתק' 122. התעלמות מצוים שיפוטיים בלא הסבר או הסבר קביל, משמעה אכן זלזול בהן.

ואכן ב 8.4.15 לא נעתרתי לבקשה נוספת של התובעת לתן החלטה בבקשה באין תגובה. בשים לב לחריפות הסנקציה חייבתי תחת זאת את הנתבעת בהוצאות לטובת התובעת והוצאות לאוצר המדינה, תוך מתן ארכה אחרונה להודיע עד 1.5.15 כי השלימה הליכי הביניים המדוברים של מענה לשאלון ומתן עיון במסמכים. צוין כי אם לא אמצא הודעה ימחק כתב ההגנה מכוח תק' 122.